תקופת המלכים: המאורעות ביהודה ובממלכת עשרת השבטים (719 לפני הספירה ואילך), החל מעלייתו לשלטון בשומרון של אחז, בנם של אחאב ואיזבל. בני ישראל שמעו את קולו של האל, חצו את הים, וראו ניסים רבים מספור. ניסים אלו העניקו להם את הניצחון על אויביהם ואת היכולת להישמר  מכל אלו שביקשו לכבוש את ארצם. אך במרוצת השנים, בני ישראל התרחקו האל המגן עליהם, ועם הזמן איבדו את היושרה והמוסר הדרושים להם כדי להישאר על אדמת הקודש ולמלא את תפקידם – לשמש מופת מנחים רוחניים לכל העמים.משימתו של העם היהודי הייתה: להביא לעולם את הבשורה של אחדות האל ועל ידי כך - לעודד שלום ושגשוג בכל העולם.
הסיבות לשקיעתם המוסרית של בני ישראל: לאחר יציאת מצרים, חלק מהעבדים לשעבר חזר להאמין בעולם האלילים ולנהוג לפי מנהגיו. אמנם רוב בני ישראל שמרו על אמונתם באל האחד במשך מאות שנים, תוך הקפדה על המצוות שניתנו בהר סיני, ומחויבות זו אפשרה את העברת המסורת לדורותיה (על פי דעת סופרים), אך בתקופת השופטים (1227 – 890 לפנה"ס) החלו השבטים להתבולל בתוך עמי כנען. עבודת האלילים חדרה לתרבותם של שבטי ישראל כבר בתקופת שלטונו של שאול (877 – 876 לפנה"ס). דוד ושלמה הכחידו את מנהגי כנען מקרב העם היהודי, והאלילות לא הרימה ראש במשך כל תקופת שלטונם, בה נשמרו חוקי התורה, הודות לתקיפות שני המלכים הללו. גם  המרידות נגד דוד היו במהותם מאבק על השלטון ולא בטאו מחלוקת לא קיימת בין המאמינים באל אחד לבין עובדי אלילים.
עם התפלגות עשרת השבטים מממלכת יהודה (796 לפנה"ס), ועם הקמת ממלכת ישראל, תושבי הממלכה החדשה נטשו את תורת משה. ועדיין, רבים מאזרחי ממלכת הצפון שמרו על אמונתם ודבקו בתורה. הנביאים שניבאו באותה תקופה הוכיחו את מלכי ממלכת ישראל שהוליכו את העם שולל, איפשרו הקרבת קורבנות מחוץ לבית המקדש שבירושלים ועודדו את עבודת האליל בעל כתחליף לעבודת ה'. ירבעם בן נבט, מלכם הראשון של עשרת השבטים, אסר על נתיניו לעלות לרגל לירושלים וגזר עונש מוות על כל מי שיעז להפר את האיסור, מחשש שנתיניו יחזרו לחיות במלכת יהודה, תחת שלטון בית דוד, אם יותר להם לבקר בבית המקדש. מדיניותו של ירבעם החלה לכרסם את יסודות האמונה בממלכת הצפון, והמלכים שירשו את מקומו המשיכו לנהוג בסובלנות כלפי מנהגי האלילות שפשטו בעם, ובסופו של דבר הביאו את ממלכת ישאל לשקיעה רוחנית ולקריסה. האלילות בממלכת הצפון עלתה מדרגה עם עלייתו לשלטון של עמרי, שנהג כלפיה בסבלנות, וגם בימי ובנו אחאב, שאיפשר לאשתו איזבל, ילידת בית המלוכה בצידון, להקים בממלכת ישראל סדר משלה. וכך, הניתוק מירושלים - מרכז החכמה והקדושה, ומבית המקדש – מקום שבו ניתן היה לחוש בנוכחות האל עלי אדמות, הובילו אט אט להידרדרות רוחנית ומוסרית של אוכלוסיית הממלכה. המשטר שהנהיגה איזבל בסיועם של כהני הבעל והעשתורת (אלילים כנעניים), כפה על תושבי הממלכה את עבודת האלילים. למרות התנגדותם הנחרצת של נביאי התקופה לאלילות, הבלבול הרוחני העמיק עם השנים, והעם בממלכת ישראל לא חזר עוד לעולם להבין את מהותה של עבודת האלהים ולהבחין בינה לבין האלילות. המצב אמנם השתפר, כאשר בהוראת הנביא הרג יהוא את יהורם (705 לפנה"ס), המלך עובד האלילים של ממלכת הצפון, ותפס את כס השלטון.  יהוא מיגר את פולחן הבעל אך גם הוא לא החזיר את ממלכת ישראל לעבודת המקדש שבירושלים. שושלת יהוא שלטה במשך מאה שנה, אך חוסר יכולתם של מלכי השושלת להביא לאיחוד בין עשרת השבטים לממלכת יהודה חתם את גורלם ואת גורלה של ממלכת ישראל.  בירת עשרת השבטים, שומרון, נפלה בשנת 555 לפני הספירה, ובכך נעלמה הממלכה הצפונית מהמפה.
באותה תקופה, ביהודה התמודדו המלכים משושלת בית דוד, שנשארו נאמנים לאל האחד, עם אתגרים משל עצמם. אסא (777 – 749 לפנה"ס) השיא את בנו יהושפט לאישה מבית אחאב עובד האלילים. יהושפט (749 - 727 לפנה"ס), מלך שר דרך ויוצא דופן , חזר על טעות זו, והשיא את בנו יהורם לבתו של אחאב, עתליה. יהורם, שהושפע מאמו, אימץ את מנהגי האלילות, הרג את אחיו והחזיר את עבודת האלילים למדינה. לאחר מותו של יהורם, אמו עתליה תפסה את השלטון, תוך הריגת כל יורשיו הפוטנציאליים, על מנת לשמר את שלטונה. ממלכת יהודה התקשתה להתאושש מהמהלומה הרוחנית שהנחית עליה שלטונה של עתליה, ולהתמודד עם המשברים האידיאולוגיים שנוצרו בעקבותיו. תקופות של נאמנות לתורת משה בממלכת יהודה התחלפו שנים של מאבקים מדממים בין האלהות לאלילות, בהם היו מעורבים, בין השאר, גם נביאים. בתקופת שלטונו של חזקיהו (561-532 לפנה"ס), שהיה עובד אלהים, ניצלה ממלכת יהודה הצלה בדרך נס מידי חיילות אשור של סנחריב, כאשר 180,000 חיילים מתו בדרך על-טבעית תחת חומות ירושלים שעליה צרו. למרבה הצער, לא הצליחה יהודה למנף את הנס הזה, והנאמנות לאל האחד ולתורותו התפוגגו כלא היו לאחר מותו של חזקיהו. יורשו של חזקיהו, מנשה (532 - 477 לפנה"ס), למרות העובדה שחונך על ידי אב עובד ה', פנה שוב לאלילות וניהל מאבק ללא פשרה נגד מתנגדיה.  מעשיו של מנשה הושפעו על ידי האיום הממשמש ובא להתמזגותה של יהודה בממלכת אשור, אותה אימפריה אימתנית שכבשה עמים רבים, כולל ממלכת עשרת השבטים.
במשך שלושים ואחת שנות שלטונו של המלך הצדיק יאשיהו (475 - 444 לפנה"ס) התנהל שוב מאבק נגד עבודת האלילים. אולם גם הכרעת האלילות לא לא הצילה את יהודה מגלות. התנהלותו של מנשה שינתה לבלי הכר את תודעתם ואת אורח חייהם של בני ישראל, והחזרה למושגי התורה והאמת האלהית התגלתה כבלתי אפשרית. גזירת הגלות כבר נגזרה. ירושלים ובית המקדש הוחרבו על ידי נבוכדנצר מלך בבל.
לאחר נפילתה של ירושלים, על נהרות הדם שנשפכו בה ועל הגלות הקשה של ניצולי הטבח שערכו הבבלים, התעוררה בקרב היהודים השורדים תקווה קלושה לתחיית הממלכה. נבוכדנצר מינה את גדליה בן אחיקם לנציב על ממלכת יהודה ההרוסה. ניצולים מקרב בני ישראל, ובתוכם גם קבוצות חמושות שיכלו להפוך לצבא בעתיד, החלו להיאסף סביב גדליה. אך תוך זמן קצר נרצח גדליה על ידי קושרי קשר, ובני ישראל הנותרים ברחו למצרים. חלום הממלכה המתחדשת נגוז בטרם נולד.
סיומו של ספר מלכים ב' (כ"ה, כ"ז-כ"ט) מייאש מאין כמותו: מלך בבל מעניק חנינה ליהויכין מלך יהודה, אך משאיר אותו שבוי וכנוע בארמונו. מעמדו של יהויכין כ"שבוי מיוחס" בארצם של מחריבי ירושלים רק ממחיש את הצער על אבדן כבודו של בית דוד והשפלתם של בני ישראל.
ועם זאת ולמרות הכל – אזהרתו של האל להיפיץ את העם היהודי בין האומות מהווה קריאה לעם היהודי לשמור על זהותו גם בגלות, ולא נבואת אבדון.
עם ישראל, נושא הרוח האלוהית בעולם המונע ברובו על ידי ערכים חומריי, יקום לתחייה. הוא יסבול את זוועות הגלות וישרוד. חזרתו למולדתו תביא אור שפע ושגשוג לעולם כולו.  היהודים, שמגלמים בעצם קיומם את רעיון החיבור הישיר והמיידי של האדם עם האל האחד, לעולם לא ייעלמו.