המלחמה המאומצת שניהלו בני ישראל במשך שבע שנים (1272 - 1265) דרשה מהם אמונה וכוחות נפש. ודור כיבוש הארץ, לאחר שהוכיח כוחות מנטליים ותקיפות מול האויב, זכה להגנתה ולעזרתה של ההשגחה האלוהית. הודות לכך, המלחמה לא הפכה עבורם לשרשרת של קרבות עקובים מדם. הרי המאבק של העם על שטחים חיוניים עבורו עלול היה לגבות מחיר של עשרות אלפי הרוגים. 
 אבל, למרות העזרה מלמעלה, שטחים עצומים נותרו לא מיושבים על ידי בני ישראל, וזו הפכה להיות משימה קשה עבור כל השבטים ללא יוצא מן הכלל. איש מהשבטים לא מילא את המשימה שהוטלה על בני ישראל - לגרש את הגויים ולהשמיד כל מה שקשור בעבודת האלילילם. תפקיד משמעותי בירידת הרמה הרוחנית של העם שיחק גם היעדר מנהיג. בניגוד למשה, יהושע, שנפטר 28 שנים לאחר חציית הירדן, לא הותיר אחריו יורש, אלא העביר את ההנהגה לזקנים. זו הייתה החלטה מוצדקת. כל אחד מהשבטים ביקש לפתור את הבעיות שלו, ובתנאים קשים, איש מהם לא היה מוכן להיכנע למנהיג שמוצאו משבט אחר. מועצת הזקנים הוכיחה מנהיגות במשך שנים רבות ובתנאים קשים. אך גם תלמידי יהושע וגם חסידי יהושע עשו מספר טעויות חמורות, שהובילו להשלכות חמורות.
 למילה "שופטים", שנבחרה ככותרת הספר, יש משמעות יוצאת דופן. בדרך כלל "שופט" הוא מי שאליו באים לברר מהו הדים לגבי חובותיו של אדם ביחס לקב"ה או לאדם אחר. אבל הנביא שמואל, שכתב את ספר "שופטים", השתמש במילה "שופט" כתיאור של "מנהיג העם". זאת מכיוון שמנהיגי העם המתחלפים שימשו לפני כן בתפקידי שופטים - כל אחד בשבטו. הם נולדו מהקהל, הפכו תחילה לחכמי תורה, ואז לשופטים בעירם ולאחר מכן -  בשבטם, ובמקרה של מלחמה לקחו אחריות על הובלתם של כל בני ישראל. עם הזמן, ככל שהעם התרחק יותר ויותר מהתורה, סמכות השופטים הלכה ופחתה. ולרוב, במקרה של איום מצד האויבים, החיים עצמם הציגו את האדם הנכון שהיה בעל התכונות הדרושות כדי לפתור את הבעיות הדוחקות ביותר ולאחד את האנשים לצורך ניצחון במלחמה. גם מנהיג מסוג זה נקרא "שופט", למרות שלא היה בידו להכריע בעניינים הקשורים לחוק. 
 בכל פעם, לאחר מותו של שופט החלה הידרדרות מהירה של העם מבחינה רוחנית ומדינית, עד שהופיע מנהיג חדש שיכול היה לעורר אנשים להילחם על הארץ שהעניק להם הקב"ה.
 עידן ה"שופטים" קבע את המשך ההיסטוריה עבור בני ישראל - ולא לטובה. פיצול השבטים, חוסר הבנה של חשיבות החינוך של הדור הצעיר ומורכבותו, הביאו להידוק היחסים בין בני ישראל לשארית העמים המקומיים ולהפצת עבודת האלילים אותה לא יכלו מלכי ישראל למגר. הנוכחות האלוהית עזבה את השבטים, הם איבדו את שלמותה הטריטוריאלית של הארץ והיו על סף גירוש מארץ הקודש.  בנוסף לכל, בני ישראל המעיטו בחשיבותו של המשכן, שעמד באותה תקופה בשילה.
 בתנאים הללו, כשהשבטים מופרדים זה מזה על ידי מובלעות של שבטי כנען, הם העדיפו להקריב קורבנות בשטח גבוה, הררי, וכל שבט בחר את המקום המקודש שלו, מה שהוביל לפיצול גדול עוד יותר. תיקון המצב החל רק בסוף עידן השופטים עם תחילת פעילותו של שמואל הנביא.