top of page
  • Youtube
  • Black Facebook Icon
  • Whatsapp

המפתחות האבודים של הנשמה

1 בנוב׳
זמן קריאה 12 דקות

ז׳ בחשוון תשפ״ז


למען שלומם וניצחונם של חיילינו ולרפואת הפצועים.

לזכרה של לובה בת מיכאל לבית גינזבורג — לייזרסון־משקוב — ולעילוי נשמתה.

לוחמת ללא לאות למען עלייתם של יהודי ברית המועצות דוברי הרוסית, למען שלמותה של ארץ ישראל ולמען גילוי אורם הטהור של התורה והנביאים.

לובה נפטרה בט׳ בטבת תשפ״ב — היום שבו, בימי הבית השני, פסקה הנבואה.



המפתחות האבודים של הנשמה




״תיבה״ - מחבוא או מילה?

״תיבה״ היא גם כלי שיט, כפי שאנחנו יודעים: תיבת נח.

אבל ״תיבה״ בעברית היא גם "מילה". מילה מדברי התורה.

נח הסתתר מפני המבול בתוך התיבה, ואילו יהודי יכול למצוא מחסה מפני אסונות גשמיים ורוחניים בתוך תיבות התורה. התורה היא מחסה, אבל לעיתים היא מחבוא שאליו נוח ליהודי לברוח.

כי להתחבא מפני החיים - זה לא טוב. לא נכון. מול קושי צריך לעמוד, ולרוע באשר הוא - יש להתנגד.

אבל בגלות, שאותה מדמים למבול, המציאות גוברת על העיקרון. בגלות אין פנאי לתיקון עולם. בגלות היהודי עסוק רק בלהינצל, בלמצוא דרכים לברוח, להגיע לארץ ישראל. בארצו הוא יוכל לעמוד מול הרוע ולהציל אחרים. אבל בשעת מבול צריך לדעת גם לכופף את הראש, או להסתתר.


מדוע משווים את הגלות למבול?

כי ליהודי היא נראית כמו סערה בלב ים. שלטון זר, אכזריות חסרת פשר, בלבול...

ויותר מזה: ספר הזוהר מדבר על הגלות כעל מבול של רעיונות זרים המובילים לאתאיזם. הוא אפילו חוזה את המהפכה טכנולוגית (גם היא מעין מבול - מבול שאחרי המבול), ומתאר כיצד עבודת אלילים משנה את צורתה לכפירה מוחלטת באלהים.

הזוהר אפילו מציין את מועד תחילתו של "מבול הרעיונות": שנת ‎5600‎, או ‎1840‎ למניינם. מבול של מחשבות סותרות ורעיונות זרים שאפשר לטבוע בתוכם אם לא נזהרים.


תיבת נח המקורית נעצרה בארץ ישראל. הר אררט המתואר בפרשת נוח לא נמצא מחוץ לגבולות הארץ. רק בארץ ישראל פתח נח את הצוהר שבתיבה. וכך סימן לנו את הדרך - הממשית והרוחנית - להיחלץ מן הגלות־המבול.


אבל היכן אפשר למצוא מחסה מפני המבול החדש? תיבה-ספינה ממשית כבר לא מספיקה. רק תיבה של תורה, מילה מדבריה והרוח שבה, יכולה להציל את היהודי מפני השפעות זרות והרסניות.

דבר התורה, דבר התורה המציל - רק בתוכו אפשר להסתתר ולהסתיר את משפחתך.

בתוך מבול הגלות - מצא מפלט בתוך דברי התורה. ואם חפץ אתה במרחב, ברוחב אופקים, בהבנה עמוקה? קום ממקומך והפלג לארץ ישראל. את הצוהר תפתח רק כשתגיע אליה. וגם דברי התורה יהיו שם אחרים, רחבים מני ים...


ועל כל זה מספרת המעשייה שלהלן.


המפתחות שנמצאו מחדש

״ליל הגלות מערפל את הדעת, ומחוץ לחלון - חורף קר״

(מתוך שיר שכתבתי לחנוכה)


זה קרה בחורף, בשנת ‎1985‎בערך, במוסקבה.

מחוץ לדירתנו שלט המשטר הסובייטי במלוא עוזו. הוא קבע, בין השאר, שאין אלהים (כפי שהוכיח, כמובן, האתאיזם המדעי). איש לא היה רשאי לחשוב אחרת.

אבל המשפחה שלנו כבר מזמן חשבה אחרת מהמקובל. למדנו תורה יחד, בחגים הלכנו לבית הכנסת, שמרנו שבת כהלכתה ואכלנו רק אוכל כשר.

באותו זמן, אני כבר רכשתי לא מעט ידע (לפחות כך היה נדמה לי אז), והייתי מארגן שיעורי תורה בקביעות. גם באחד במאי, חג הפועלים, וגם בראש השנה הלא־יהודי...

אני זוכר איך באחד במאי סגרו הרשויות את בית הכנסת במרינה רושצ׳ה – אותן רשויות שטענו כי הפרולטריון הוא השולט בעולם, ולא אלהים...

אבל אנחנו, אני ותלמידיי, לא נכנענו: פשוט התיישבנו ללמוד בחצר. אפילו איזה חתול המקומי בא והתיישב לידנו על הספסל. אולי הוא הקשיב, ואולי סתם נהנה מהשמש של האחד במאי. אינני יודע, כי את החתול ההוא לא פגשתי שוב.


שיעורי תלמוד

אחד מהשיעורים שהעברתי בקביעות היה שיעור בתלמוד לקבוצת צעירים.

נפגשנו מדי שבוע. לפעמים בביתנו, בשדרות ריאזאן, בדירתנו הזעירה, ממש על הראש של לובה...

היא הייתה לוקחת את הילדים לחדר, קוראת איתם ומבקשת שיהיו בשקט. אנחנו ישבנו במטבח.

לובה תמיד השתדלה להכין משהו ולהשאיר גם לתלמידים, כי בבתיהם, לרוב, לא שמרו כשרות. ההורים שלהם כמובן כעסו על ה"שיגעון שנכנס בילדים": הם לא אוכלים שום דבר, מסתובבים רעבים... החינוך הסובייטי לא איפשר להורים להבין מה עובר על ילדיהם... בוריה היה בין היחידים שבביתו המסורת היהודית לא נקטעה. אביו, רֶב ישי (או "רב ישייה" בהגייה הרוסית-יידישאית), היה בן לשושלת של חסידים. בביתו נשמרה הכשרות, ולכן היו גם כלים כשרים, וגם מה לאכול.

קבוצת הלימוד שלנו סיימה את מסכת מכות. החלטנו לערוך חגיגה קטנה לכבוד סיום המסכת, כנהוג.

התכנסנו אצל בוריה, בביתו של רֶב ישי. הוא גר במרכז העיר, סמוך לתחנת מטרו. זה היה נוח.

האנשים שהצליחו לצלוח את עשרים וארבעה הדפים של מסכת מכות בתנאים הסובייטים נאספו יחד.

בוריה, בנו של רֶב ישי, קיבל את פנינו – אביו היה כנראה בעבודה, או אולי יצא לסידורים.

רֶב ישי היה שען. קיר שלם בחדר המגורים בעל התקרה הגבוהה היה מכוסה שעונים: גדולים וקטנים, בעלי מנגנונים שונים, מתקופות ייצור שונות. עם מטוטלות, עם משקולות, ובלעדיהן. כולם הבריקו, כולם תקתקו. אי אפשר היה להסיר מהם את העיניים, ובאוזניים – נשמע טיק־טק בשלל מקצבים. לכל שעון מקצב משלו. ערבוביה שלמה של צלילים, ואולי היתה זו תזמורת: אלה שקטים יותר, אלה קולניים יותר. מי שלא שמע בטהובן מימיו, לא יבין.

כל זה יחד התערבב למציאות שבה כל הזמנים נוכחים בעת ובעונה אחת, אלפיים שנות היסטוריה יהודית, שעומדות מלכת ובה בעת נמלטות יחד מן הגלות – ובמיוחד ממוסקבה.

כל הנוכחים במפגש, כמובן, היו מסורבי עלייה או כאלה שהתכוונו להגיש בקשת יציאה. טיק־טק...

עסקנו בסופה של המסכת. בוריה סיפר משהו מעניין על שמונת השרצים שנבלתם מטמאת, וקישר את דיני הטומאה לחטאו של אדם הראשון. הוא ידע את כל זה איכשהו - למרות שמעולם לא למד בשום ישיבה.


לפתע נכנס רֶב ישי, איש רזה וגבוה. בכניסה הוא ניער את השלג מערדליו, אבל את כובע הפרווה לא הסיר. חסידים לא נהגו להסיר את כובע הפרווה מראשם, לכל היותר היו מנערים ממנו את השלג... הם חבשו את ה"שטריימל" המאולתר שלהם גם בתוך הבית. מי שאינו מאמין, מוזמן להציץ בתצלומים מאותה תקופה.

רֶב ישי היה חסיד בכל נשמתו, פלפולים והתחכמויות לא עניינו אותו, גם לא כשהן נאמרו מעל דף גמרא.

הוא התיישב מיד לשולחן, בלי להסיר את כובע הפרווה כמובן, אפילו בלי לקחת כוס תה כדי להתחמם מן הכפור, והתחיל לספר לנו סיפורי חסידים.

באותו רגע נגמרה כל חגיגת "סיום המסכת" שלנו. ירדה לטמיון... ספרי הגמרא נשארו פתוחים על השולחן. אלה היו כרכים בני מאתיים שנה. נדף מהם ריח של ימים רחוקים, של מסירות נפשם הגדולה שבה התנועעו אבותינו מעל הדפים למרות הצארים ולמרות השלטון הסובייטי... את הספרים הבאנו מבית הכנסת, כמובן באישור...

שם, בספרייה הישנה והמאובקת, בין ערמות הספרים, אפשר היה למצוא כמעט כל כרך.

עד היום אני זוכר את ספרי הגמרא הפתוחים, את הריח העתיק, ואת סיפוריו של רֶב ישי שהתערבבו עם צלילי שעוניו.


אחר כך ליוו הסיפורים הללו את חיי משפחתנו. בעצם, כבר בשבת שלאחר מכן סיפרתי אותם בבית.

והנה אחד מהסיפורים...


לעולם אל תיקח מה שאינו שלך... ומה ששלך, האם מותר?

בעיירה נידחת היה היה פעם חסיד אחד, שהיה גם מוהל.

הוא היה נענה מיד לכל בקשה למול תינוק ביום השמיני להיוולדו, גם אם לצורך כך נאלץ להגיע לעיירה רחוקה. שכר טרחה על המצווה הוא לא הסכים לקבל, וגם מסעודת המצווה לא טעם אף פעם דבר, גם כשבעלי השמחה הפצירו בו שיתכבד. את הכל היה עושה אותו חסיד תוך הקפדה על דקדוקי ההלכה המחמירים ביותר.

באופיו - אדם מסוגר היה.

הוא נשא אישה ואהב אותה בליבו, אבל מעולם לא אמר לה מילות חיבה. לזוג נולדו ילדים, וגם איתם לא נהג החסיד לצחוק או לשחק.

ככל שחלף הזמן, התרחק החסיד יותר ויותר מחברת בני אדם, הסתגר יותר ויותר בביתו, נמנע מסעודות בחברת אחרים ומחגיגות. היה חוזר הביתה, סוגר את הדלת מאחוריו ושוקע בספריו או במחשבותיו.

מועקה תמידית רבצה על נפשו. מדוע ומניין הגיעה – גם הוא עצמו לא ידע.

אשתו ראתה כמה קשה לו, ורוצה הייתה לעזור, אך כיצד - לא ידעה. היא הייתה מכינה לו אוכל, עושה לבדה את כל מלאכות הבית, אפילו חוטבת בעצמה עצים להסקת התנור - רק שירווח לו מעט.

ועם הזמן, גם אנשי הקהילה חדלו להתעניין בשלומו של החסיד. בעבר עוד היו מגיעים אליו מדי פעם ידידים, מחליפים איתו כמה מילים, מספרים סיפור חסידי על כוסית משקה... עכשיו הוא היה בודד לגמרי.

אמנם, אם נדרש מוהל היכנשהו בסביה - הוא היה הראשון שקראו לו. אבל הוא היה בא, עושה כל מה שצריך, בדיוק כמו שצריך - וחוזר מיד לביתו. שמחה לא הייתה בחייו, אפילו שמהצד נראה היה שהכל בסדר.

אבל בדידותו הלכה ונעשתה כבדה יותר ויותר.

לפתע, יום אחד בהיר, נעצרה כרכרה גדולה ליד בית החסיד. מעולם לא נראתה בעיירה הקטנה כרכרה מפוארת כל כך. מן הכרכרה ירד יהודי. הוא נראה כמו סוחר, אולי לא בדיוק סוחר – אבל ברור היה שבכסף לא הימהלו מחסור. הכובע שחבש לראשו תאם את האופנה האחרונה של הגויים, פניו היו מגולחות למשעי - לא כמנהגם של היהודים. לספק-סוחר הזה התלווה גם משרת, הוא קפץ לפניו מן הכרכרה, פתחו לאדונו את הדלת והושיט לו יד כשירד.

לשם מה בא האורח? ובכן... האיש סיפר שנולד לו בן לפני שבוע. הוא ומשפחתו חיים באחוזה שנמצאת בבעלותו כבר שנים רבות. וכעת הוא מבקש למול את בנו, כנדרש, ביום השמיני. המקום נמצא במרחק של כשלוש שעות נסיעה, אולי קצת יותר. העשיר הבטיח לשלם כל סכום שהחסיד יבקש עבור הטרחה.

החסיד חשב שמשהו פה נראה מוזר. ״הרי הפולנים אינם מוכרים קרקעות ליהודים..." - הוא הרהר בינו לבין עצמו - אז מאין יש לאיש הזה אחוזה? אולי זו כלל אינה אחוזה, אלא רק בית מידות, שהוא מכנה "אחוזה" כדי להרשים את הבריות?״ אבל לא נעים היה לו לחקור את האורח, ובכלל מי יודע – הרי קורים בעולם דברים... כסף, זה ברור, יש ליהודי הזה, בלי עין הרע....

בסופו של דבר החסיד הסכים. לשכר שהוצע לו הוא סירב בתוקף, וגם מתנות, כך הודיע - לא יקח.

החסיד עלה לכרכרה והתיישב לצד בעל הבית.

כעבור שעה, אולי יותר, כשהכרכרה נוסעת בתוך יער עבות, חש לפתע החסיד שהם שועטים בלא דרך, וכעבור רגע הרגיש שהיא מרחפת מעל העצים... אך שום פחד לא אחז בו: הוא הרי בדרכו לקיים מצווה, וידוע שאלהים שומר על שליחי מצווה. בעל הבית נמנם בינתיים, וליתר ביטחון שאל החסיד את העגלון אם לא תעה, במקרה, בדרך. העגלון השיב בקצרה שעוד מעט הם יגיעו... ובאמת, כעבור זמן קצר הם הגיעו ליעדם. ואם היו שואלים את החסיד כמה זמן ארכה אותה נסיעה, לא היה יודע להעריך.

הכרכרה אצרה בכניסה לבית הלא מוכר. אם הייתה זו אחוזה או רק בית גדול – קשה היה לומר. מכל מקום, היה זה בית שנבנה בלב יער. החסיד נכנס פנימה, והמשרתים הוליכו אותו דרך אינספור חדרים - עד שהביאו אותו לחדר גדול, ובחדר ישבה אישה עם תינוק בזרועותיה. המוהל ביקש לבדוק את התינוק, והמשרתים עזבו אותו ואת היולדת לנפשם.

כשלא היה איש בסביבה, סיפרה לו האישה שהוא נקלע אל מה שמכונה "כוחות הטומאה". האיש שהתחזה ליהודי העשיר הוא המנהיג של החבורה. אותה עצמה הוא חטף מעולמם של בני האדם, והיא חיה איתו כאן בניגוד לרצונה. ועכישו נולד לה בן – תינוק ככל התינוקות, כך הסתבר... והיא דרשה שיהיה נימול. היא עצמה ממילא לא תצליח להיחלץ... אבל לילד אולי יש תקווה.

ואת החסיד היא הזהירה באזהרה חמורה: אם רצונו לצאת מן המקום הזה, אסור לו בשום מצב לאכול שום דבר מן הסעודה, ואפילו לא לשתות מים. וכן - אל לו לקבל שום מתנה. מה שלא יציעו לו – אסור לו לקחת. כי אם ייקח משהו, ולו את החפץ הפעוט ביותר, יילכד לעולם.

החסיד מל את התינוק, כפי שנהג - בדיוק ובהקפדה.

אחרי הברית ערך המארח סעודה, אבל החסיד לא שתה ולא אכל שום דבר. גם את השכר שהוצע לו שוב - סירב לקבל. בעל הבית התפלא, אך לא התעקש והציעה להסיע אותו חזרה לביתו.

בדרכם אל היציאה, עברו החסיד והמשרתים שליוו אותו שורה ארוכה של חדרים, חדר ועוד חדר, חדר בתוך חדר... כל חדר מפואר מקודמו, ובכל חדר - חפצי ערך: אגרטלים מצויירים, גביעים מוזהבים, קערות בדולח... בכל חדר הציעו לו מתנה אחרת – פעם פמוט עתיק, פעם גביע נוצץ. והחסיד סירב שוב ושוב.

ופתאום, במקום ללכת לכוון הכניסה הראשית, פנו המשרתים לדלת צדדית שהובילה למסדרון ארוך, מעין מבואה, אולי כניסת משרתים.

וכל הקירות באותו מסדרון היו מכוסים... מפתחות. גדולים וקטנים, עשויים ברזל או נחושת, בודדים וצרורות גדולים. החסיד הביט באוסף המוזר שנגלה לפניו, ולא הצליח להבין לשם מה דרושים לבית אחד מפתחות כה רבים. גדול ככל שיהיה - הרי אין בו די חדרים ומחסנים לכל המפתחות הללו. וכל המפתחות היו שונים זה מזה, לא היו שם אפילו שניים זהים... ובכלל, מדוע לתלות מפתחות לכל גובה הקיר, עד לתקרה? מי בכלל יכול להגיע לשם?

ופתאום ראה: על הקיר תלויים המפתחות מביתו שלו. לא דומים, לא בערך – שלו ממש. אבל ככל הזכור לו, הוא לא לקח איתו את המפתחות כשיצא, אלא השאיר אותם אצל אשתו. אז גם לא ייתכן שאיבד אותם בדרך. כיצד, אם כן, הגיעו לכאן? התבונן החסיד היטב – אין ספק, אלה המפתחות שלו: המפתח שהתעקם מעט - מעוקם. המפתח שנשרט - שרוט.

ומרות האזהרה שקיבל - ביקש החסיד מבעל הבית, שצץ לידו לפתע, שייתן לו את המפתחות האלה במתנה. בעל הבית הושיט מיד את ידו, הוריד את המפתחות ממקומם ונתן אותם לחסיד. החסיד לקח את המפתחות המוכרים, הודה לבעל הבית, ויצא מן הבית. הוא עלה לכרכרה שחיכתה לו, ותוך רגע היא הביאה אותו חזרה לעיירה שלו, היישר אל פתח ביתו.

אשתו פתחה לו את הדלת, והוא עמד לפניה וחייך.

מעולם לפני כן לא חייך. תמיד הייתה בנפשו מועקה, בלי שום סיבה נראית לעין.

ופתאום – הנה הוא, מחייך אליה ושואל לשלומה ולשלום הילדים. איך הסתדרו כאן בלעדיו.

וגם אשתו חייכה אליו בהקלה, וסיפרה שדאגה מאוד כי הוא נעדר במשך כמה ימים. היא אפילו שאלה את השכנים מי היה האדון ההוא שהגיע בכרכרה, אבל איש מהם לא ידע. למעשה, איש אפילו לא ראה את הכרכרה. היא הייתה אובדת עצות, אבל עכשיו הכל טוב, בי הוא הגיע.

היא הכינה לו אוכל. והחסיד אכל בשמחה, והילדים חזרו הביתה ורצו אליו, והוא חיבק אותם. הוא תמיד אהב אותם, אבל לחבק? זה אפילו לא עלה בדעתו. ועכשיו - הוא הבטיח לכולם מתנות, ברגע שיגיע לעיר - יקנה להם... החסיד הושיב את הילדים על ברכיו, שר איתם ניגונים... פתח חומש והתחיל לספר להם סיפורים. הוא דיבר בקולות שונים, והתלהב, והילדים צחקו. אחר כך עזר לאשתו עם האוכל והכלים, ואפילו חטב עצים לתנור.

אחר כך נזכרו שבן השכנים מתחתן, והתארגנו כדי ללכת לחתונה.

בחתונה, כל השכנים הסתכלו על החסיד בפליאה: כאילו החליפו את המוהל שהכירו באיש אחר... הוא שתה קצת עם כולם, ורקד, ואפילו ערך מופע לכבוד החתן והכלה. אחר כך הזמין אורחים לסעודת השבת,והבטיח לאשתו שזה לא יעמיס עליה - הוא יעזור לה בכל מה שצריך.

החסיד ואשתו חזרו הביתה בשעה מאוחרת. התחיל החסיד לחפש את המפתחות של הבית בכל הכיסים, ולא מצא... חיפש פה, חיפש שם – אין.

ואז - דחף קצת את הדלת, והיא נפתחה. כנראה שכחו לנעול... והנה המפתחות שמסר לו בעל הכרכרה תלויים ליד הדלת, מבפנים, מול המזוזה. הוא זיהה את המפתחות: במקום שהיה עיקום – יש עיקום קטן, ובמקום שהייתה מכה – יש מכה. מי תלה אותם שם? לא ברור...

אחר כך נולד למוהל ולאשתו בן. והוא הזמין אורחים לברית, והשמחה הדביקה את העיירה כולה.

מאז שחזר הקפיד החסיד לשמח את אשתו ואת משפחתו. גם בימי החול, ובייחוד בחגים. היה לוקח את הילדים ליריד, וקונה מתנות לכולם...

והרי הוא אהב את אשתו מאז ומתמיד... רק עד עכשיו לא הצליח לומר לה שהוא אוהב... תמיד הלך זעוף פנים, ולא נתן לאיש להתקרב אליו. אבל עכשיו - הכל השתנה. הוא תמיד חייך והאיר פנים לכולם, ועבור כולם הייתה לו מילה טובה.

וקרה עוד דבר... בני העיירה הבחינו שכאשר החסיד מברך מישהו, ברכתו מתקיימת תמיד. והתחילו לבוא אליו לבקש ברכה. החסיד חיבק כל אחד והתפלל למענו מכל הלב...


רב ישי סיים את סיפורו והשתתק. ישב במבט רציני...

כל יושבי החדר שתקו, והשעונים תקתקו, כל אחד בדרכו, כל אחד נע בתוך הזמן שהוא רק שלו. ואף אחד מהם לא העז לסטות מהקצב... כאילו אישרו כל השעונים פה אחד את הסיפור.

איש לא שאל האם הדברים קרו באמת או שזהו סיפור מעשייה. על סיפורי חסידים לא שואלים שאלות. אם מספרים – סימן שהיה. ומתי היה? ובכן, ככה היה תמיד. מאז ומעולם.


בסעודת השבת סיפרתי את הסיפור הזה בבית (היה עוד אחד, אבל אותו אספר בפעם אחרת).

את הסיפור על המפתחות שהושבו לאדם – המפתחות אל עצמו, אל אושרו.


מפתחות ליום ההולדת

כמה שנים אחרי שעלינו לארץ ישראל, קנתה לובה צרור עתיק של מפתחות נחושת גדולים, ונתנה אותו לבננו במתנה לכבוד יום הולדתו.

כשסיפרתי את הסיפור על המפתחות בפעם הראשונה - הוא היה עדיין קטן מאוד. אבל במשך השנים סיפרתי אותו שוב ושוב.

ובברית המילה שלו, של הבן שלנו, קרה סיפור אחר לגמרי...

את ברית המילה ערך - אצלנו בבית, כמובן, רב מוטל ליפשיץ, גדול הצדיקים שבכל הזמנים, שאפילו השלטון הסובייטי לא הצליח לשבור אותו. הם שלחו אותו לכלא, אבל הוא שרד, השתחרר והמשיך למול תינוקות בכל רחבי המדינה שלהם, נסע לכל מקום שאליו התבקש... ולא, אותו לא הסיעו שדים בכרכרה – מלאכים שמרו עליו ברכבות, שבהן אפילו מקום להתפלל ולהניח תפילין לא היה.

ובכן, אחרי ברית המילה של בננו הגיעה רופאה, כנהוג אז, לעשות לתינוק בדדיקה שגרתית. מיד כשראתה אותו, שאלה: ״מה זה?״.

לובה הייתה אז בבית לבדה עם הילדים. ושום הסבר שניסתה לא עזר.

ניתוח מחוץ לבית החולים, בלי אישור רופא?! ״אני מתקשרת למשטרה״, הודיעה הרופאה.

רק סכום כסף גדול שלובה נתנה לה הצליח להרגיע אותה איכשהו.

הבן שלנו גדל ושירת בצה"ל, ביחידת עילית.

לובה, לצערי הגדול, הלכה לעולמה לפני חמש שנים.


והמפתחות שנתנה לבן שלנו תלויים אצלי בכניסה לבית.

הם מזכירים לי שנותרה לי עוד עבודה לסיים את הפירוש לספרי הנביאים שהתחלתי יחד עם לובה.

ושיש במסורת שלנו עוד דלתות שצריך לפתוח.

את כולן כנראה לא אפתח – זו כבר תהיה משימתם של הנכדים...


***


במשך עשרים וחמש שנה עסקתי, יחד עם אשתי לובה בת מיכאל זיכרונה לברכה, בפירוש של ספרי הנביאים ובהנגשתם לקהל הרחב - בעיקר לקהל דוברי הרוסית.

עד כה הוצאנו לאור חמישה־עשר ספרים - פירוש עמוק הפורש תמונה רחבה של המציאות באותם ימים - מבחינה חברתית, כלכלית רוחנית ופוליטית. הפירוש מבוסס על המקורות ועל הפרשנים המסורתיים וכתוב בשפה ובסגנון המותאמים לקורא העכשווי המעוניין להכיר את הנביאים ואת דבריהם באור רלוונטי לימים אלו.

ספר יחזקאל ראה אור גם באנגלית.


כתבתי גם סיפור לילדים, שברוסית נקרא ״איך הושע נעשה יהושע״, ובימים אלו עובר עריכה לשונית לקראת הוצאתו לאור בעברית תחת השם "בן נון". זה סיפור על מי שאנחנו כעם, על האופן שבו נוצרה והתגבשה זהותנו, על המלחמות שאנו נאלצים לנהל מאז ימי קדם, ועל ייחודיותה של ארצנו - ארץ ישראל.

אני מזמין אתכם לעקוב אחרי התקדמות הספר. ניתן יהיה לקרוא את הסיפור יחד עם הילדים, לעודד אותם ללמוד ולדעת בדרך מרתקת וחווייתית, ולעורר בהם את חוש היופי והדמיון. כי למרבה הצער, כמעט שום בית ספר לא יעשה את מלאכת החינוך במקומנו.


כל הספרים ללא יוצא מן הכלל יוצאים לאור בהוצאה עצמית.

לאחר פטירתה של לובה, שבמשך שנים רבות הייתה אחראית לעריכת כל הטקסטים מבחינת לשון וסגנון, אני ממשיך במלאכת הכתיבה בעצמי, בסיועם של עורכים ספרותיים ולשוניים מקצועיים.

מטרתי היא להמשיך ולהנגיש לקוראים ברוסית, בעברית ובאנגלית מקורות וטקסטים העוסקים במחשבה יהודית חיה ועכשווית — ובראש ובראשונה את ספרי הנביאים.


אני מזמין אתכם לקחת חלק בהוצאת הספרים לאור.

תמיכתכם מאפשרת לי להמשיך לחקור, לתרגם ולהפיץ כתבים עתיקים שנותרו חיים ורלוונטיים גם לימינו.



אפשר גם לערוך היכרות עם הספרים ולרכוש אותם כמתנה לחבריכם דוברי הרוסית.

מידע על הספר החדש, ״איך הושע נעשה יהושע״, מופיע גם הוא באתר.


ניתן גם להזמין ישירות:

טלפון: 052-848-9671

תגובות


bottom of page