והנה מלאך עומד לפניי
- זאב לזרסון (משקוב)
- 26 ביולי
- זמן קריאה 9 דקות
עודכן: 27 ביולי
ז׳ באב תשפ״ו
לשלומם ולניצחונם של חיילינו, להשבת השבויים והנעדרים ולרפואת הפצועים.
לזכרה של לובה בת מיכאל לבית גינזבורג — לייזרסון־משקוב — ולעילוי נשמתה.
לוחמת ללא לאות למען עלייתם של יהודי ברית המועצות דוברי הרוסית, למען שלמותה של ארץ ישראל ולמען גילוי אורם הטהור של התורה והנביאים.
לובה נפטרה בט׳ בטבת תשפ״ב — היום שבו, בימי הבית השני, פסקה הנבואה.
והנה מלאך עומד לפניי
בשנת 1985, לקראת סוף המאה הקודמת, כלומר לפני יותר מארבעים שנה, שב בית הכנסת הישן במרינה רושצ׳ה לפעול.
ולפני שנמשיך בסיפור - הנה לכם סתירה מובנית: מחוגי השעון נעים במעגל, ואילו הזמן טס קדימה בקו ישר.
בית הכנסת לא היה אלא מבנה עץ ישן, צבוע בצבע שמן בגוון תכלת דהוי ומתקלף. כיצד שרד את תלאות הזמן וההיסטוריה — רק המבנה עצמו יודע לומר...
באמצע שנות השבעים התפללתי במרינה רושצ'ה את תפילת יום הכיפורים הראשונה שלי. היו סביבי רק זקנים. זקנים מופלגים שידועו לספר דבר או שניים על הימים שלפני הקומוניזם.
החזן, שהיה כבר כבן תשעים, איבד את הכרתו באמצע תפילת מוסף. אך ברגע שחזר לעצמו, הדבר הראשון שעשה היה לוודא שאיש לא תפס את מקומו ליד עמוד התפילה. הוא לא היה מוכן לוותר, והמשיך להתפלל את מוסף יום הכיפורים — התפילה הארוכה והמתישה ביותר בשנה.
איזה משא של אלו זיכרונות נשאו על גבם בני הדור ההוא? מי יודע...
לא רק אימה ופחד הייו בזיכרונותיהם, אלא גם נשמה יהודית, אותה נשמה שאנשים שונים ניסו לכבות, כמו נר, בנשיפה - אבל היא האריכה ימים יותר מכל צר ואויב.
באחד מימי הכיפור שבהם התפללתי עם הזקנים, סיפר הרב אברום מלר, שנמנה בעבר על תלמידיו של ה"חפץ חיים", ואני זכיתי ללמוד תלמוד מפיו, סיפור משנות נעוריו. באותו יום כיפור התפללנו, אני והזקנים, לא בבית הכנסת אלא בדירה פרטית - אולי של אחד הזקנים, אולי של מישהו מבני קהילת ה"מסורבים".
הרב אברום התיישב לרגע לנוח וכדרך אגב אמר:
"התפילה שלנו היום... איזו מין תפילה... שום דבר מיוחד אין בה... אני זוכר שבשנות השלושים התפללנו, גם אז בדירה פרטית, כשהגיעו אלינו אנשים ממניין מחתרתי אחר. כן, לא רחוק מאיתנו התכנסו עוד עשרה יהודים לתפילה בדירה. הם אמרו לנו: "אצלנו כבר ביקרו נציגי השלטון. רשמו את השמות של כולם." מה שזה אומר בפועל - זה שכל מתפללי המניין ההוא נעמדו להיאסר למחרת.
"ואז", סיפר הרב אברום, "התחלנו לחשוב האם להמשיך את התפילה או להתפזר לפני שיגיעו גם אלינו. והחלטנו להתפלל. זאת הייתה תפילה אמיתית!"...
כשהכרתי אותו, הרב אברום כבר הספיק לרצות מאסר של שלוש שנים בכלא הסובייטי.
וכאשר מישהו היה מציע לו לשבת, הוא מעולם לא החמיץ הזדמנות לבדיחה שחורה וענה בקביעות: ״תודה, כבר ישבתי.״
לפעמים, בבתי הכנסת של היום, אני שומע איזו דרשה, והדרשן מצהיר בלי לחשוב לעומק: ״אירוע זה או אחר קרה מפני שעמלק נמצא בתוכנו - בתוך כל אחד מאיתנו״. או: ״זה מפני שאבימלך הרשע, מלך גרר, נמצא בתוכנו״.
ברגעים כאלה אני לא טורח לברר למה מתכוון הדרשן. אני פשוט קם ואומר:
״סליחה, אדוני הנכבד, בתוכי אין ולא היה שום עמלק ושום אבימלך. גם לא בתוך ילדיי, ולא בתוך האנשים שאני מכיר מקרוב.״
הוא הרי אינו יכול להוכיח לי מי מסתתר בתוכי... ואני יודע: בתוכי נמצא יהודי. שום איש מלבדו.
לא אכפת לי למה התכוון הדרשן, באיזה ספר הוא קרא את הדברים שאמר ועל איזה מקור הוא נשען. אני ראיתי אנשים שלא זו בלבד שלא היה עמלק בתוכם — עמלק ניסה לרמוס את רוחם ואת נשמתם ולא עלה בידו.
הם ניצחו את העמלק המודרני שקם עליהם.
ואני משתדל להידמות להם, לאנשים שלא נכנעו לכוחות הרוע.
כי אדם שחושב שעמלק השתכן בתוכו עלול, כך או אחרת, למכור את מולדתו. הוא עלול לגרש את אחיו מבתיהם, לשכן במקומם את מחבלי החמאס, להחליף את ארצו ברכב שרד מדגם מיצובישי ולפגוע בבני עמו כדי להציל את עורו.
גם בזמני, ניתן היה לומר על אנשים מסויימים שבתוכם שוכן עמלק. אלו היו האנשים ששיתפו פעולה עם הקג״ב. בתוך מוחם יכלו להימצא ספרי קודש רבים - וזה לא מנע מהם לפגוע ביהודים אחרים. לך תבין...
על חלקם לחצו ואיימו בדרכים שונות - השלטונות הסובייטים לא בחלו באמצעים. ואצל חלקם - העמלק שבתוכם נענה לקריאה. הוא הרגיש שהגיע אל מחוזות מוכרים...
טוב, התרחקתי מאוד מהנושא.
אני מתנצל.
יכולתי להתרחק עוד יותר. לפעמים, ככל שמתרחקים מהנושא, כך מגיעים עמוק יותר אל לבו של אותו נושא ממש.
ובכן, נחזור לזקנים...
בהדרגה, אבל בצורה ניכרת, השתנה הרכב המתפללים בבית הכנסת.
פחות זקנים, יותר צעירים. כעת היה אפשר לראות איש מבוגר פונה למישהו מהצעירים באמצע התפילה, מצביע על הסידור ושואל: ״איזו תפילה מתפללילם עכשיו?״
יש לי עוד זיכרונות וסיפורים רבים מאותה תקופה. יום אחד עוד אספר את כולם...
בסביבות 1985, ואולי מעט קודם לכן, התחלתי לללמד בבית הכנסת במרינה רושצ׳ה שיעורים בפרשת השבוע. התקבצו סביבי אנשים מגוונים מאוד —כולם יהודים, כמובן.
הייתה זו תקופה של התעוררות לאומית. הפחד שזרע השלטון הסובייטי החל אט אט לסגת מהלבבות, ומשיכה אדירה, כמעט בלתי מוסברת, אל היהדות - אותה יהדות שחיה בלבבות למרות עמלק שניסה לדכא אותה בכל דרך - החלה להביא אנשים אל מפתנו של בית התפילה.
הם באו ללמוד, להקשיב, להכיר דבר־מה השייך להם מימי אבותיהם...
אבל כיצד הגעתי דווקא אני לתפקיד המורה בבית הכנסת במרינה רושצ׳ה, לאחר שחב״ד קיבלו לידיהם את ניהולו?
לי עצמי לא היה כל קשר לתנועת חב״ד. לא מפני שהתנגדתי לדרכיהם, אלא משום שלא הייתה לנו שפה משותפת. הם דיברו על מרכז יהודי בארצות הברית של אמריקה. אני קראתי, יש שיגידו -בעקשנות - לכל יהודי באשר הוא לעלות רק לישראל.
למרות המחלוקת ביני לבין חב"ד, אני חייב לומר לזכותו של הרבי מנחם מנדל עצמו, שכאשר "סירובניקים" פנו אליו בשאלה לאן עליהם לפנות אחרי שיקבלו אשרת יציאה מברית המועצות, הוא תמיד השיב: ״לישראל.״
הרבי מנחם מנדל עקב אחרי האירועים במוסקבה והכיר את כל הנפשות הפועלות בקרב מסורבי העלייה. וכאשר שאלו אותו אנשי חב״ד שבמוסקבה, לאחר שהתפנתה בבית הכנסת משרת הוראה - מי ראוי למלא אותה - הוא המליץ עליי.
ואף שלמדתי, כמו שאומרים "בבית ספר אחר" מזה של חב"ד - דבריו של הרבי היו חוק בל יעבור.
וכך הייתי יושב לי באולם בית הכנסת עם ספר פתוח, ואנשים היו מתקבצים סביבי לשיעור.
לאחר זמן־מה עברתי ללמד בחדר צדדי. משום־מה הרגשתי שם נוח יותר.
יום אחד ניגש אליי אדם זקן ואמר:
״אתה צריך לשבת באולם. כשאתה יושב באולם, נדמה לעין חיצונית שסתם כך נשארתם אחרי התפילה, לדון באיזה עניין יומיומי. אבל כשאתה יושב בחדר צדדי, זה כבר נראה כמו מחתרת, וזה מושך תשומת לב לא רצויה. אנחנו, בזמנו, ישבנו רק באולם.״
התפלאתי. מתי בדיוק יכלו הם, הזקנים, לשבת בבית הכנסת הזה וללמוד? הרי במשך שנים הוא כמעט לא היה פעיל, ולפרקים אפילו עמד סגור.
שיתפתי את האיש הזקן בתמיהה שעלתה בראשי.
הוא השיב: ״למדנו בבית הכנסת בימי ניקולאי השני.״
אינני יודע אם הוא עצמו אכן ישב על ספסלי בית הכנסת בימי ניקולאי השני. מה שהבנתי באותו רגע היה שישנה מסורת בת עשרות ומאות שנים, והיא מחייבת ללמוד באולם ולא בחדר צדדי.
פעם ביקר אצלנו יהודי מארצות הברית במסווה של תייר. זה היה נהוג באותם ימים: יהודים מארצות הברית וממדינות חפשיות אחרות הגיעו עם אשרת תייר כדי לתמוך רוחנית וכלכלית במסורבי העלייה. ה"תייר" שביקר בביתנו, אולי בשנת 1986, הביא לנו עיתון יהודי בשפה העברית, שיצא לאור ברומניה.
בעיתון הזה הופיע מאמר מאת הרב משה רוזן, רבה הראשי של רומניה באותם ימים. הרב הסביר במאמרו, מדוע שינה משה רבנו את שמו של הושע ליהושע בטרם שלח אותו עם שאר אחד עשר המרגלים לארץ כנען.
הרב רוזן כתב שאת ארץ ישראל אי אפשר לקלוט באמצעות השכל בלבד. כדי להתחבר אליה - אפשר רק להרגיש אותה.
והאות ה״א, האות הראשונה בשמו של הושע, סימלה, לדבריו, את כח השכל והמחשבה. לא במקרה ניצבת האות ה״אבראשיתן של שאלות כה רבות. היא קשורה אל ההיגיון.
לעומתה, האות יו״ד מייצגת תפיסה שלמה הכוללת רבדים רבים - תפיסה שאינה אפשרית באמצעות השכל בלבד, אלא רק באמצעות הלב והרגש.
לכן הציב משה רבנו את האות י' בתחילת שמו של הושע-יהושע, וגם התפלל עליו שלא ישפוט את ארץ ישראל "דרך הראש", אלא ירגיש אותה דרך הלב.
המאמר חולל בתוכי סערה גדולה.
הנה, סוף־סוף מישהו מדבר על הרגש! הנה מישהו מגדיר את הרגש בתור המפתח להשגתה של ארץ ישראל.
ימים שלמים הסתובבתי נרגש מהמאמר של הרב רוזן.
יום אחד ישבתי בבית הכנסת עם תלמידיי והעברתי שיעור.
לפתע נפתחה הדלת ובפתח עמדה קבוצת אנשים שלא הכרתי.
המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה: ״באו לקחת אותי.״
עבור מי שלא הבין אסביר ש"לקחת" היה אז שם קוד למעצר באשמת הפצת תעמולה אנטי-סובביטית, שיכול להפוך בקלות למאסר ארוך-שנים או להגליה.
אז לרגע נבהלתי.
אבל אחרי שהבטתי באדם שעמד במרכז הקבוצה, הרגליים שלי כאילו נעמדו מעצמן.
ראיתי לפניי דמות של מלאך. לא פחות...
אינני מיסטיקן - אף שלעתים אני מצטער על כך - אבל אני מבטיח לכם: באותו רגע ראיתי מלאך.
זה היה לא אחר מאשר הרב משה רוזן. הוא הגיע למוסקבה בפעם הראשונה, ובהזמנתו של איש זה או אחר - בא לבקר בבית הכנסת במרינה רושצ'ה.
שוחחתי איתו ארוכות, אבל לא על תוכן השיחה ההיא אני רוצה לספר לכם.
הייתי המום מעצם מראהו של היהודי שעמד לפניי: נמוך קומה, לבוש שחורים, בעל זקן לא ארוך במיוחד.
למראהו נזכרתי בסיפור התלמודי על שמעון הצדיק, שאלכסנדר מוקדון השתחווה לפניו כשראה אותו בפעם הראשונה. כששאלו אותו אנשי פמלייתו מדוע עשה זאת, השיב כי דמותו של האיש הזה זהה לדמות המלאך ההולך לפניו בקרבות ומביא לו ניצחון אחרי ניצחון.
נזכרתי גם בשליט הרומי בקיסריה שקם על רגליו לפני רבי יהושע בן לוי, כאשר נכנס החכם אל ארמונו.
דברים שנראו לי קודם לכן כהפרזה ספרותית התבררו עכשיו כאמת פשוטה.
לאחר מכן שמעתי דברים רבים על הרב משה רוזן — היו אלה, בלשון המעטה, דברים לא טובים.
אמרו עליו שכשכיהן כרבה הראשי של רומניה שיתף פעולה עם השלטונות.
הימים, למי שאינו זוכר, היו ימיו של ניקולאה צ׳אושסקו. ובדומה לקג״ב שבברית המועצות - פעל ברומניה גוף שאולי היה גרוע אפילו ממנו - הסיקוריטטה.
בקיצור, "עמלק היה בתוכו", כביכול. השם ישמור...
אבל כבר מהמאמר שקראתי ידעתי שהרב רוזן קרוב יותר למלאכים מאשר לבני האדם. וכשפגשתי אותו, נוכחתי לדעת עד כמה זה נכון.
אני רוצה להעיר בסוגריים שאינני נותן אמון בשום סמכות תורנית שאינה מציבה את החיים בארץ ישראל ואת כיבושה במקום הראשון בסולן הערכים של ההלכה.
רב אחד, אדם בעל ידע עצום שזכה גם לפופולריות לא מעטה, אמר לי פעם: ״אם נאבד את הארץ, עדיין נוכל לשמור על העם. אבל אם נאבד את העם — נאבד הכול.״
מאותו רגע הפסקתי לתת בו אמון.
ועד היום אינני מבין כיצד, בימינו, אפשר לשמור על העם, אם - ולו מבחינה תאורטית - יגרשו אותנו מכאן ונחזור לחיות בגלות.
והרב רוזן היה ונשאר בעיניי כמלאך שגילה לי סוד: את ארץ ישראל צריך להרגיש.
אי אפשר להבין אותה באמצעות השכל בלבד, ואי אפשר לזכות בה או להחזיק בה באמצעות היגיון נטול לב.
אבל לסיפור הזה היה סוף מפתיע.
כעבור כחמש־עשרה שנה, כשכבר חיינו בישראל, שירתתי כחייל מילואים בהר עיבל. בלילה יצאתי לסיור בג׳יפ עם אדם נוסף, חייל מילואים כמוני.
והאיש הזה, שפגשתי כאילו במקרה, סיפר לי שהרב משה רוזן עזר לו להימלט מצ׳כוסלובקיה, לעבור דרך רומניה ולהגיע לישראל.
והוא לא היה היחיד. היו פליטים נוספים שעלו לישראל בסיוע הרב.
אתם יכולים, כמובן, לתאר לעצמכם שהרב לא פעל בעידוד השלטון, בלשון המעטה.
הוא סיכן את ראשו. ובמציאות של רומניה באותם ימים - הוא סיכן גם את משפחתו.
כשאני מספר את כל זה, אני נזכר בדברי חז״ל במסכת ברכות.
החכמים דנו בבקשתו של משה מהקדוש ברוך הוא:
״הודיעני נא את דרכיך. הסבר לי, מדוע יש צדיק ורע לו, ויש רשע וטוב לו.״
חכמי התלמוד הציעו תשובות שונות, לכאן ולכאן: אולי מדובר בצדיק שאינו גמור, ברשע שאינו גמור...
אבל רבי מאיר אמר שהקדוש ברוך הוא כלל לא השיב למשה על שאלתו.
״וחנותי את אשר אחון״ - נאמר בתורה.
ורבי מאיר מפרש: אחון — גם את מי שאינו ראוי.
אבל כיצד ייתכן שאינו ראוי? האם אפשר להעלות על הדעת תשובה כזו? היכן הצדק האלהי? היכן הכלל "מידה כנגד מידה"?
אני מדמיין את רבי מאיר משיב: ״בעיניכם הוא אינו ראוי. לכם נדמה שאינו ראוי. אבל הקדוש ברוך הוא רואה את מה שגלוי לכל וגם את מה שאיש אינו מסוגל לראות.״
***
במשך עשרים וחמש שנה עסקתי, יחד עם אשתי לובה בת מיכאל זיכרונה לברכה, בפירוש של ספרי הנביאים ובהנגשתם לקהל הרחב - בעיקר לקהל דוברי הרוסית.
עד כה הוצאנו לאור חמישה־עשר ספרים - פירוש עמוק הפורש תמונה רחבה של המציאות באותם ימים - מבחינה חברתית, כלכלית רוחנית ופוליטית. הפירוש מבוסס על המקורות ועל הפרשנים המסורתיים וכתוב בשפה ובסגנון המותאמים לקורא העכשווי המעוניין להכיר את הנביאים ואת דבריהם באור רלוונטי לימים אלו.
ספר יחזקאל ראה אור גם באנגלית.
כתבתי גם סיפור לילדים, שברוסית נקרא ״איך הושע נעשה יהושע״, ובימים אלו עובר עריכה לשונית לקראת הוצאתו לאור בעברית תחת השם "בן נון". זה סיפור על מי שאנחנו כעם, על האופן שבו נוצרה והתגבשה זהותנו, על המלחמות שאנו נאלצים לנהל מאז ימי קדם, ועל ייחודיותה של ארצנו - ארץ ישראל.
אני מזמין אתכם לעקוב אחרי התקדמות הספר. ניתן יהיה לקרוא את הסיפור יחד עם הילדים, לעודד אותם ללמוד ולדעת בדרך מרתקת וחווייתית, ולעורר בהם את חוש היופי והדמיון. כי למרבה הצער, כמעט שום בית ספר לא יעשה את מלאכת החינוך במקומנו.
כל הספרים ללא יוצא מן הכלל יוצאים לאור בהוצאה עצמית.
לאחר פטירתה של לובה, שבמשך שנים רבות הייתה אחראית לעריכת כל הטקסטים מבחינת לשון וסגנון, אני ממשיך במלאכת הכתיבה בעצמי, בסיועם של עורכים ספרותיים ולשוניים מקצועיים.
מטרתי היא להמשיך ולהנגיש לקוראים ברוסית, בעברית ובאנגלית מקורות וטקסטים העוסקים במחשבה יהודית חיה ועכשווית — ובראש ובראשונה את ספרי הנביאים.
אני מזמין אתכם לקחת חלק בהוצאת הספרים לאור.
תמיכתכם מאפשרת לי להמשיך לחקור, לתרגם ולהפיץ כתבים עתיקים שנותרו חיים ורלוונטיים גם לימינו.
אפשר גם לערוך היכרות עם הספרים ולרכוש אותם כמתנה לחבריכם דוברי הרוסית.
מידע על הספר החדש, ״איך הושע נעשה יהושע״, מופיע גם הוא באתר.
ניתן גם להזמין ישירות:
דוא״ל: zeevmeshkov@gmail.com
טלפון: 052-848-9671
תגובות