גדול יותר מהחיים

ז׳ באב תשפ״ו

לשלומם ולניצחונם של חיילינו, להשבת השבויים והנעדרים ולרפואת הפצועים.

לזכרה של לובה בת מיכאל לבית גינזבורג — לייזרסון־משקוב — ולעילוי נשמתה.

לוחמת ללא לאות למען עלייתם של יהודי ברית המועצות דוברי הרוסית, למען שלמותה של ארץ ישראל ולמען גילוי אורם הטהור של התורה והנביאים.

לובה נפטרה בט׳ בטבת תשפ״ב — היום שבו, בימי הבית השני, פסקה הנבואה.

כאן ניתן לערוך היכרות עם הספרים שלנו

כאן ניתן לתמוך בהמשך הוצאת הספרים לאור

גדול יותר החיים.

עוד מן החיים... עוד מן החיים...

ולכן לא הצלחתי לקצר.

״אלמלא אתה,״ אמרה לי פעם לובה, לאחר שלושים שנות חיים בישראל, ״הייתי הופכת לחלק מן התרבות הרוסית.״

אפילו בדיעבד, עצם המחשבה הפחידה אותה.

מחשבה מופרעת ממש...

עצם האפשרות לדמיין את עצמה כמי שנושאת בתוכה את התרבות הרוסית, כמי שלוקחת חלק בהמהלך ההיסטורי והתרבותי של רוסיה הפילה עליה אימה.

את המלחמה באוקראינה נניח לרגע בצד; היא עוד לא הייתה אז אפילו בתכנון...

הפחד של לובה להתמזג עם התרבות הרוסית, יהיה מקורו אשר יהיה, לא גרם לה להפסיק לאהוב את פושקין ואת מנדלשטם — ״ניסע לצארסקויה סלו...״; את בולגקוב — ״אש החאן״; את טיניאנוב — ״קיכליה״; את טוקארבה — הסיפורים ״את רוצה בלי עצמות?״ ו״קחי חמאה״; ומאוחר יותר את מרז׳קובסקי — ״ממלכת החיה״. וזו רק בחירה מקרית מתוך רשימה אינסופית של ספרות מה״מולדת״ שלנו ושל ספרות זרה מתורגמת...

צריך היה להוסיף גם את האחים סטרוגצקי — ״פיקניק בשולי הדרך״ ו״הברבורים המכוערים״. אבל אלו הגיע ו אלינו מאוחר יותר: עותקים משוכפלים על נייר דקיק כנייר סיגריות, העותק העשירי שהונח מתחת לנייר ההעתקה ולכן היה בקושי קריא — ואת הספר היה צריך לסיים תוך לילה אחד.

לא. אני לא מתכוון לומר שבישראל לובה הייתה יושבת בבית וקוראת שוב ושוב את ספריה האהובים, תוך כדי שהיא מגניבה פה ושם אנחה. אבל כן, את הספרים הבאנו איתנו ארצה, אף שהגענו כמעט בלי מטען — רק עם ארגזי קרטון וכמה מזוודות. אחרי שקיבלנו את אשרת העליה, לה ציפינו עשר שנים, התארגנו תוך ימים ספורים והוצאנו את עצמותינו היבשות מברית המועצות.

אני זוכר איך אחד מהארגזים שלנו נקרע בנמל התעופה בן־גוריון, ומתוכו התגלגל גליל נייר טואלט סובייטי עבה ומשובח, כזה שאינו נקרע לעולם. כל שדה התעופה פרץ בצחוק מול הסצנה...

אותם זה הצחיק...

ואנחנו ידענו שלפעמים אפילו עשר אגורות לא יהיו לנו, ושעד שהחיים יסתדרו - צריך איכשהו להסתדר. אז הבאנו נייר טואלט "מהבית".

ואילו היה נופל מן הארגז כרך קטן של לרמונטוב — גם אז הם היו צוחקים?

כן, בהחלט נעלבתי.

אבל לרמונטוב ופושקין לא היו העיקר. לובה הכניסה אל הארגזים גם את הספרים שמהם למדתי במשך כל שנות הסירוב, והייתי זקוק להם מאוד גם בהמשך החיים.

היו ביניהם כרכים במהדורות שהודפסו בימי טרום-המהפכה, שאסור היה באיסור חמור להוציא מגבולות ברית המועצות. אבל מה הייתי עושה בלעדיהם? אז לובה ניסתה... והם עברו בשלום את ביקורת הגבולות, חבויים היטב מתחת לפיג׳מות ילדים שראו ימים טובים יותר. הבגדים הדהויים הוציאו לבודקים את החשק להמשיך ולחטט במטען הדל שנשאנו.

אהבת היופי

ובכן, לובה לא הייתה הופכת לעולם לחלק מן התרבות הרוסית. לכל היותר, היא הייתה שוברת אותה, מפרקת אותה לגורמים דרך הפריזמה של מבטה - מבטה היהודי.

כך זה בדרך כלל. יהודי נוהג לפרק את המציאות לגורמים, לפרטי פרטים.

הוא חש ביתר שאת, יותר משאר העולם, את בעיותיה המוסריות של החברה האנושית; גם תפיסת היופי שלו אחרת — היא חיה, חדה ורגישה יותר.

מי נטע בליבה את אהבת היופי?

הראשונים לעשות זאת היו, כמובן, המורים בבית הספר העממי בסמטת איזווסטקובי שבטגאנקה: סאנה ארנולדובנה, המורה לספרות; ליובוב בוריסובנה — אינני זוכר מה היה תפקידה בבית הספר — וגם אחרים.

לובה וחברותיה נשארו בבית הספר עד השעות הקטנות של הליה, ערכו חזרות והעלו הצגות, התווכחו על ספרות, כתבו עיתוני קיר...

ליובוב בוריסובנה הייתה נוהגת לקחת את תלמידיה לחזרות הגנרליות בתיאטרון טגאנקה; בזכות העזרה המיוחדת שהגישה לתיאטרון, הרשו לה לצפות בחזרות.

כעבור כמה שנים, בחורף, בכפור (ארבעים מעלות מתחת לאפס, אני לא מגזים...), נסעה לובה עם חברותיה לכפר פראפונטובו כדי לראות את ציורי הקיר של תיאופנס היווני. הן לנו בבקתה קפואה, התווכחו ביניהן בלהט, התפעלו מהיצירה...

כשרק הכרנו, הייתה לובה לוקחת גם אותי לתיאטרון טגאנקה. צפינו בהצגות מתוך תא התאורה, אותו אייש אחד מחברי כיתתה.

היא סיימה את המכון הפדגוגי והחלה ללמד ספרות בבית ספר.

זו הייתה שכונה חדשה — בסקודניקובו. אוכלוסייה פשוטה ואפילו בורה, כפריים שנעקרו מן המקומות שהכירו, הועברו לעיר ונדחסו אל תוך בנייני חרושצ׳וב בני תשע קומות.

הילדים היו, איך לומר, קשים. אבל הם העריצו את לובה על מסירותה, על שהייתה מתפעמת מיופייה של המילה הכתובה ועל רצונה להדביק את כולם בחוש האסתטי שלה. אמנם פעם אחת היא טלטלה תלמיד שהוציא אותה מכליה, עד שהצווארון הלבן נתלש ממדי בית הספר שלו. במשך כל חייה היא נזכרה במקרה שוב ושוב...

אבל כאשר התלמידים היו רואים אותה בחצר בית הספר, הם היו אומרים זה לזה: ״ליובוב מיכאילובנה באה!״

וזה נשמע בערך כך: ״מה, אתם לא רואים? אתם עדיין משחקים פה בעץ או פלי? אלה מתקרבת!״

אין מה לומר — אלו כוחן של האמנות ושל השירה. כולם הרגישו ביופי, גם אלו שלא נמנו עם בעלי חושים מפותחים במיוחד...

ההתקרבות אל התורה

הגשנו מסמכים כדי לקבל אשרת יציאה מברית המועצות — ומיד פיטרו אותנו מהעבודה.

במשך שתים־עשרה השנים שהגיעו אחר כך, התנתקנו כמעט לחלוטין מן העולם החיצון.

זה היה נדרש, לפחות כך זה היה נראה אז, מכיוון השתקרבנו אל התורה — אותה תורה שמנעו מאיתנו בבית הספר ובמוסדות אחרים. די מהר התחלנו לשמור מצוות. אצל כל יהודי תהליך השיבה לעמו ולתורתו נראה אחרת; אצלנו, אם כבר אוהבים משהו — הולכים איתו עד הסוף, בלי פשרות.

אמי קנתה טלוויזיה קטנה כדי שנכדיה יוכלו לצפות בתוכנית ״לילה טוב, קטנטנים״. היא הייתה חרדה לחינוך שלהם - שלא יגדלו ללא סממני התרבות...

כן, הם צפו... אבל מקורות החינוך שלהם היו אחרים.

לובה ואני למדנו, ניהלנו דיונים ארוכים על התורה ועל ספרי הנביאים. לימדנו את הילדים שלנו כל מה שקשור למסורת היהודית. אני עצמי ישבתי כמעט כל היום עם ספרי התורה, המשנה התלמוד. וכמובן — עם ספרי הנביאים.

פעם, ברגע של גילוי וכנות, לובה אמרה לי: ״כל מה שיש לך — זה בזכותי.״

וזו הייתה האמת לאמיתה.

היא לקחה הכול על עצמה. את מטלות הבית ואת גידול הילדים.

אבל הטענה שלה שמעולם לא יצאתי לטייל עם הילדים — אינה נכונה. אני זוכר בבירור כיצד בחורף הייתי יורד איתם לחצר וקורא תלמוד במהדורת שטיינזלץ בתוך תא טלפון מזכוכית, משגיח בעין אחת על הילדים המשחקים.

לימדתי צעירים יהודים תלמוד ממש ליד אותו שולחן-מטבח שעליו חיתלה לובה את בננו הצעיר.

חיינו את התורה, את ספרי הנביאים ואת השיחות שלנו על עולם הרוח היהודי.

באותה תקופה כבר התחלתי ללמוד אצל ״תיירים״ שבאו אלנו מחו"ל. היו ביניהם כמה אנשים גדולים באמת.

פעם שהה בביתנו במשך שבוע תלמיד ישיבת הסדר שהגיע עם אשרת תייר לבקר את מסורבי העלייה ולעודד את רוחם. כאשר לובה יצאה עם הילדים לטיול, כל חדר המדרגות של הבניין בן שתים־עשרה הקומות היה מלא באנשים לבושים אפור אחיד — ולא, הם לא נראו כאנשי המחלקה היהודית של הקג״ב. זה היה משהו רציני יותר.

מחלקת המודיעין, כנראה...

כמובן. הם היו בטוחים שכאשר היודים יושבים במשך שישה ימים בדירה נעולה, אין להם דבר אחר לעשות מלבד לתכנן את הפלתו של המשטר הסובייטי...

בהמשך השתכנעו, כנראה, גם אנשי המודיעין שליהודים יש עניינים חשובים יותר לעסוק בהם...

אסור לשקר

בישראל היינו מסורים כל כולנו לעבודה.

לא נסענו אף פעם לנופש. עבדנו...

לובה ערכה כל דבר שכתבתי והעניקה לטיוטות שלי צורה של טקסט בהיר וקריא.

היא ערכה גם את התרגום לרוסית של מסכת בבא מציעא — שאותה תרגמתי עבור הרב שטיינזלץ; את המאמרים שלי לכתב העת הנפוץ ״אלף״; ואת התרגום מאנגלית של חומש סונצ׳ינו.

לאחר מכן עבדנו במשך עשרים וחמש שנה על פירוש ברוסית לתנ״ך. לא היה זה תרגום בלבד — זה היה הרבה, הרבה מעבר לזה. הפרוייקט שלנו דמה יותר לפירוש חדש, מבוסס על המקורות אך עדכני, לספרי הנביאים.

כך עבדנו. כתף אל כתף. מחשב אל מחשב.

אי אפשר אפילו להעריך את תרומתה של לובה לטקסטים: כעורכת, כמי שיצרה במיוחד עבור הפרוייקט לשון רוסית מיוחדת, וכקוראת תובענית שהלכה עד הסוף ולא ויתרה לי עד שהסברתי כל מה שלא היה מובן עד הסוף.

העיקרון שהנחה אותה בחיים וגם בעבודתנו היה:

״אסור לשקר.״

כוונתה הייתה הייתה גם לשקר כלפי עצמך — למשל, אי אפשר לשכנע את עצמך שהבנת את מה שלמדת, כאשר עדיין לא הגעת אל העיקר.

בסרט הראשון שלנו מזה שנים צפינו רק כאשר התחלתי לעבוד בקייב בתור שליח של הסוכנות היהודית. אחר כך התוודענו בהדרגה לכל מה שחלף על פנינו במשך יותר מעשרים שנה בלי ששמנו לב: ״שערי פוקרובסקי״, ״נס רגיל״, ״נוסחת האהבה״... וגם צפינו שוב במחזותיו של שוורץ, שהכרנו עוד מילדותנו.

אני זוכר שפעם, כעשר שנים לאחר שעלינו לישראל, פגשתי את חברי, פשה אברמוביץ׳. הוא היה מסורב עלייה במשך שבע־עשרה שנה. "שם" הוא עבד בתור מהנדס בכיר, עם כל התנאים הנלווים; מהרגע שהגיש את הבקשה לאשרת עלייה הוא נותר חסר עבודה, והיה נתון לרדיפות. כאן, בארץ - עבד כחשמלאי.

שאלתי אותו, פשוט כי הסתקרנתי לשמוע מה יענה: ״פשה, אתה לא מתחרט?״

הוא הביט בי, הבין את העקיצה ואמר: ״על מה יש להתחרט? ניצחנו.״

לא היה צורך להסביר. מילת-התמצית הזאת, ״ניצחנו״, הייתה ברורה עבור שנינו.

הכוונה לא הייתה רק לכך שהצלחנו, אחרי מאבק, לעלות ארצה. זה היה הרבה, הרבה יותר: במאבקנו הגנו על רעיון — על הזכות לדבר בשפתנו, להכיר ולהבין את ההיסטוריה של עמנו, את התורה ואת המסורת שלנו; על הזכות לקיים מצוות, לגדל את ילדינו כיהודים ולהיות חלק מן התרבות היהודית.

נאבקנו על היותנו חלק מן העם שלנו.

הוכחנו גם שאין זה הגון לשלול מיהודי את כל מה שמחבר אותו לעצמו. ויותר מכך — שזה בלתי אפשרי.

למה נאבקתם?

המאבק למען היציאה מברית המועצות היה רווי מתח, על גבול הנואש, פעמים רבות היה נראה ש" יעלימו" אותך סתם כך — או שבמקרה הטוב, יכניסו אותך לכלא.

אני אתאר רגע אחד בודד מתוך הימים ההם, ואפילו לא את הרגע הנורא ביותר: יצאנו להפגנה ליד הספריה על שם לנין כשעל בגדינו כוכבי מגן דוד צהובים - מחאה נגד ההשתקה, הרדיפות, ההתעללות. שוטרי הבולשת תפסו אותנו כבר בתחנת המטרו, דחפו אותנו במכות לאוטובוס והסיעו אותנו לתחנת המשטרה, שם בילינו בחברתה של כנופיית עבריינים.

אי אפשר לספר הכול... אולי יום אחד...

לפעמים שואלים אותי: ״למה בכלל נאבקתם? הייתם יושבים בשקט ועוזבית את ברית המועצות בנחת אחרי שמסך הברזל היה נופל ממילא.״

לא... זו הנחה מוטעית מיסודה... ראשית, בשנת 1980, בשנת 1987 ואפילו בראשיתה של 1989 — איש לא הבטיח לנו דבר. איש לא הבטיח שברית המועצות תתפרק, כמו שאיש לא צפה את נפילתה של חומת ברלין.

איש לא הבטיח דבר...

וגם אם בשלב כלשהו היו מבטיחים לנו אישור יציאה תוך שנה — עדיין היה זה ראוי להיאבק.

לא רק למען עצמנו. אלא למען העיקרון: אין לאיש זכות לעכב את עלייתו של יהודי לארצו, אפילו לא ביום אחד.

אפילו לא של יהודי אחד.

לא ביקשנו טובה מהשלטונות. דרשנו את מימושה של זכותנו לפי החוק לשוב אל הארץ שהבטיח לנו הקב״ה. לא בחסדי האדונים למיניהם, לא כמו עבדים ששוחררו מהעול, אלא כבני אדם המממשים את זכותם ההיסטורית.

ודרך אגב, גם לישראלים החיים על אדמתם לא היה מזיק ללמוד לומר מדי פעם: ״אנחנו כאן לא בחסדי האו״ם. שבנו למולדתנו ומימשנו את זכותנו לחיות בה ולהגן על עצמנו, גם אם במשך אלפי שנים נראינו לכם כצאן ההולך לשחיטה.״

המאבק שניהלו יהודי ברית המועצות על זכות העלייה לארצם האיץ, ללא כל ספק, את התפרקותה של ברית המועצות. ובסופו של דבר המאבק הזה גם הציל את מדינת ישראל — אולי לא מחורבן והרס, אבל בוודאי ממצב של לחץ ומצוקה.

די יהיה להביט ב"תיקון ג׳קסון–ואניק" (חוק משנת 1974 שנועד להפעיל לחץ על ברית המועצות לאפשר הגירה חופשית, בפרט של יהודים, כתנאי לקבלת הטבות סחר מארצות הברית), שהיה לאחד מהמהלכים המרכזיים שהביאו להתפרקותה של ברית המועצות. התיקון הזה לא היה בא לעולם אלמלא מאבקם של יהודי ברית המועצות מבפנים, שאחד מרגעי השיא שלו היה "פרשת המטוס" בשנת 1970.

אילו היינו, אנחנו ושאר היהודים, יושבים בשקט — ועד לפרשת המטוס אכן כינו את יהודי ברית המועצות ״יהודי הדממה״; אם היינו שותקים, זה היה מתפרש כסימן לכך שכיהודים כבר איננו קיימים — אז הייתה ברית המועצות עלולה להמשיך ולהתקיים עוד עשר שנים ויותר...

וככה ציפיתם מאיתנו לחיות? מנותקים מן העם, מגדלים את הילדים שלנו בבתי ספר סובייטיים?

ניצחנו

אבל מבחינתי, פירוש המילה ״ניצחנו״ היה שהמאבק שלנו נמשך — רק מנקודת מבט חדשה.

כשהגעתי לארץ הכול היה טוב: קיבלו את פנינו, עזרו לנו.

אבל אז הבנתי שאנחנו כמו רות...

״עמך עמי״, אמרה רות לנעמי בדרךליהודה. ומה ידעה רות על העם? רק מה ששמעה בסיפוריה של נעמי.

ואז הגיעו רות ונעמי ליהודה — ושם בותו זמן כבר נשכח שם ה׳, יהודים עלולים היו לגנוב תבואה מן הגורן, האנשים התנהגו בפריצות; הפלשתים שלטו ביהודה, ולאיש לא היה אכפת כלל...

מצאתי את עצמי בסיפור של רות. שמעתי דבר אחד, וגיליתי דבר אחר.

אבל גם כאן, בארץ, היה לי עם מי ועל מה להיאבק. מצאתי לא מעט אנשים ראויים, ועליהם, אני יודע, עומד הכול.

כל שאר העניינים — כמו קצף ים... חסרי חשיבות.

בהדרגה הכרתי אותם, את חבריי למאבק החדש, ואת האנשים שארצם יקרה להם...

את הרב יוסף מנדלביץ׳, את הרב זאב סולטנוביץ׳, את יהודה עציון, את עזרא יכין ואת מיכאל בן ארי. את משה פייגלין, את הרב חיים סבתו, את הרב אליעזר מלמד ואת הרב לוינגר.

ועוד רבים אחרים.

אבל כשעליתי ארצה ורק התחלתי להביט מסביבי, החלטתי שמשימתי העיקרית מעכשיו תהיה להישאר יהודי בין יהודים.

כמו בתקופת ההתנתקות, למשל...

כן, כמובן, מאות אלפים נאבקו נגד גירוש היהודים מבתיהם ונגד הוויתור על חבלי המולדת. אבל אני הייתי בין היחידים שקראו בשידור חי לחיילים לסרב לבצע פקודה בלתי חוקית. אני עצמי שירתי בצבא עד ההתנתקות, והבנתי היטב מה פירושו של סירוב פקודה. ואף על פי כן...

אמרתי ברדיו שאין לבזות את האנשים שקמים להגן על עמם, גם אם מעשיהם לא תמיד מצטלמים טוב. שלכל הפחות כדאי לברר מה בדיוק התרחש לפני שמתחילים לדבר. בגלל זה גם פוטרתי מעבודתי כעורך תוכנית ברדיו רק״ע.

וזה רק פרט אחד ממכלול שלם.

או, למשל... לפני שלושים שנה — כאשר הכניסה להר הבית ליהודים הייתה אסורה כמעט לחלוטין — אמר יוסף מנדלביץ׳, רב, דוקטור ולשעבר "פיראט אווירי": ״עברתי ליד השער הירוק המוביל להר הבית. רק ערבים עוברים בו. אבל לא כתוב על השער: ‘הכניסה ליהודים אסורה’. אם לא כתוב - בוא ניכנס.״

אז נכנסנו.

מיד קמה מהומה, התנהל משפט, היה דיון סוער וארוך בטלוויזיה... מה"התגנבות" שלנו התחיל המאבק על הר הבית, שאליו עולים היום אלפי יהודים, מתפללים ושרים — ואיש אינו מגרש אותם כפי שהיה בעבר.

אבל באותם ימים רק רבנים מעטים תמכו בנו.

וזו דוגמה לאופן החשיבה ה״סובייטי״ של יהודי ששב אל עמו: "הכול יפה אצלכם כאן, אחיי. הר הבית בידינו. אבל לי יש נקודת מבט משלי — אם אינכם מסוגלים לכתוב שהכניסה ליהודים אסורה, אני אכנס..."

כך ש״ניצחנו״ פירושו גם הזכות להמשיך במאבקנו על הזהות היהודית כאן, בארץ, אחרי שכבר הבנו על מה בדיוק אנחנו נאבקים, מול אלה שאינם מבינים באיזו זכות ולשם מה אנחנו חיים כאן.

אבל הנה, שוב אני כותב על עצמי, אף שהתכוונתי לכתוב על לובה.

היא הייתה זו שיזמה את המאבקים שלנו בישראל. היא תמכה בי.

כשפיטרו אותי מהרדיו ונשארנו ללא משכורת, היא אמרה לי: ״טוב עשית.״

כאשר גררו אותי לבתי משפט בעקבות הכניסה שלנו להר הבית או אחרי הפגנות, היא תמיד באה איתי. היא גם התאמצה ועשתה הכל כדי לשחרר אותי מהמעצר.

בקיצור, את הכול עשינו ביחד.

נשמה אל נשמה...

היא גם הייתה זו ששכנעה אותי להתגייס לצה"ל. בהתחלה לא הבנתי עד כמה זה חשוב...

באיזה ביטחון את צועדת בארץ הנביאים

לפני כעשר שנים הגיעה לישראל חברת ילדותה של לובה — חברה מבית הספר, שגדלה איתה והלכה איתה בנעוריה לחזרות הגנרליות בתיאטרון טגאנקה. הן נפגשו ליד היציאה מבית לחם.

החברה הגיעה במסגרת סיור לנוצרים, שכלל כמובן ביקור בבית לחם — עיר שהכניסה אליה כבר הייתה אז אסורה לישראלים. לפני הסכמי אוסלו היינו נוסעים דרך העיר, לא הייתה כלל דרך אחרת, לא אחת רגמו אותנו המחבלים באבנים ללא רחמים. אבל אפילו זה היה טוב יותר משלט המכריז: ״הכניסה לישראלים אסורה״.

גם החברה וגם לובה יצאו מן הפגישה עמוסות חוויות.

אחר כך כתבה לה החברה:

״הבטתי בך מבעד לחלון האוטובוס וראיתי באיזה ביטחון את צועדת על אדמתם של הנביאים שלחזונם את כותבת פירוש.״

בביטחון...

גאה בעובדה שלא הפכה חלק מן התרבות הרוסית.

יודעת על איזו אדמה היא צועדת — על אדמתה שלה.

על אדמת הנביאים.

חכמינו אומרים שבעתיד ילמדו מלמדי התורה את אומות העולם בתיאטראות, בקרקסים ואפילו בבתי עבודה זרה.

אבל מה בדיוק הם ילמדו?

לי זה ברור: ספרות.

הם יחלצו מתוך הספרים את אור התורה.

ברוסיה ילמדו ספרות רוסית וציור; ובתיאטרון טגאנקה יעלו, כמובן, את ״שישה ימים שזעזעו את העולם״.

לא עשרה. שישה.

וכמה לובה חסרה לאור כל מה שסיפרתי — עם הידע שלה ועם הפחד שלא הניח לה - מהאפשרות שהייתה הופכת לחלק מהתרבות הרוסית.

וכאן, בארץ, אני רואה צורך גדול בספרות יפה הצומחת מתוך התורה ומתוך ספרי הנביאים — למען בני עמנו הבוגרים והצעירים.

בזה אני ממשיך לעסוק מאז שהלכה לובה לעולמה.

אני ממשיך לעבוד.

וכמה שהיא חסרה...

***

במשך עשרים וחמש שנה עסקתי, יחד עם אשתי לובה בת מיכאל זיכרונה לברכה, בפירוש של ספרי הנביאים ובהנגשתם לקהל הרחב - בעיקר לקהל דוברי הרוסית.

עד כה הוצאנו לאור חמישה־עשר ספרים - פירוש עמוק הפורש תמונה רחבה של המציאות באותם ימים - מבחינה חברתית, כלכלית רוחנית ופוליטית. הפירוש מבוסס על המקורות ועל הפרשנים המסורתיים וכתוב בשפה ובסגנון המותאמים לקורא העכשווי המעוניין להכיר את הנביאים ואת דבריהם באור רלוונטי לימים אלו.

ספר יחזקאל ראה אור גם באנגלית.

כתבתי גם סיפור לילדים, שברוסית נקרא ״איך הושע נעשה יהושע״, ובימים אלו עובר עריכה לשונית לקראת הוצאתו לאור בעברית תחת השם "בן נון". זה סיפור על מי שאנחנו כעם, על האופן שבו נוצרה והתגבשה זהותנו, על המלחמות שאנו נאלצים לנהל מאז ימי קדם, ועל ייחודיותה של ארצנו - ארץ ישראל.

אני מזמין אתכם לעקוב אחרי התקדמות הספר. ניתן יהיה לקרוא את הסיפור יחד עם הילדים, לעודד אותם ללמוד ולדעת בדרך מרתקת וחווייתית, ולעורר בהם את חוש היופי והדמיון. כי למרבה הצער, כמעט שום בית ספר לא יעשה את מלאכת החינוך במקומנו.

כל הספרים ללא יוצא מן הכלל יוצאים לאור בהוצאה עצמית.

לאחר פטירתה של לובה, שבמשך שנים רבות הייתה אחראית לעריכת כל הטקסטים מבחינת לשון וסגנון, אני ממשיך במלאכת הכתיבה בעצמי, בסיועם של עורכים ספרותיים ולשוניים מקצועיים.

מטרתי היא להמשיך ולהנגיש לקוראים ברוסית, בעברית ובאנגלית מקורות וטקסטים העוסקים במחשבה יהודית חיה ועכשווית — ובראש ובראשונה את ספרי הנביאים.

אני מזמין אתכם לקחת חלק בהוצאת הספרים לאור.

תמיכתכם מאפשרת לי להמשיך לחקור, לתרגם ולהפיץ כתבים עתיקים שנותרו חיים ורלוונטיים גם לימינו.

כאן אפשר לתמוך בהמשך הוצאת הספרים לאור

אפשר גם לערוך היכרות עם הספרים ולרכוש אותם כמתנה לחבריכם דוברי הרוסית.

מידע על הספר החדש, ״איך הושע נעשה יהושע״, מופיע גם הוא באתר.

ניתן גם להזמין ישירות:

דוא״ל: zeevmeshkov@gmail.com

טלפון: 052-848-9671