קבלת התורה שלי

קיבלתי את התורה. את זאת שמסיני. לא מיד, אבל בסופו של דבר — קיבלתי.

לא אתאר כאן את חייו של ילד יהודי במשפחה מתבוללת; הרי הסיפור מוכר. אומר רק שעצם הידיעה שאני יהודי — גם בלי להבין כלל מה פירוש הדבר — עמדה בראש סולם הערכים שלי. מעבר לכך שמכים אותך, משפילים אותך, ושאתה נאלץ להגן שוב ושוב על כבודך הלאומי, כמעט שלא ידעתי דבר על יהדות. ובכל זאת הייתה בי תחושה ברורה: אני וחבריי היהודים — וחברים אחרים כמעט שלא היו לי — מביטים על העולם אחרת.

הרגשתי שמסתירים ממני משהו.

התחושה הזאת התעוררה בי מול אנציקלופדיית הילדים הצהובה ההיא, שרבים עוד זוכרים. לא הייתה בה אף מילה על יהודים. אפילו כשסיפרו על בבל העתיקה, לצד התמונה הצבעונית של שער אישתר, נאמר שנבוכדנצר הגלה בשנת 586 לפני הספירה שבויים כלשהם — אבל לא נאמר מאין הוגלו, ולא מי היו. הרגשתי שמשהו כאן לא כשורה.

אפילו במילון אקדמי לכרונולוגיה עתיקה, שנפל לידי במקרה, לא מצאתי אף מילה על ממלכת ישראל.

כבר אז התחלתי לחשוד. דודתי, אחותה התאומה של אמי, נהגה לומר שאנחנו העם העתיק ביותר בעולם. הרגשתי שאנחנו לא באמת מגרמניה, וגם לא מפולין. אבל אם כך — איפה אנחנו בעולם העתיק?

בכיתה ב’ קרה לי משהו פנימי. החלטתי ללמוד את השפה. עברית — “עִבְרִית”, “איווריט” — אפילו את ההבדל בהגייה עוד לא ידעתי. פתחתי בעצמי את האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה, מצאתי את הערך “אלפבית”, ושם הופיע גם האלפבית העברי. למדתי אותו.

ובזה, פחות או יותר, זה נעצר.

אחר כך הייתי מבלה ימים שלמים אצל חבר, שבביתו נשמרה עוד מן התקופה הצארית מהדורת ברוקהאוז ואפרון. ולא סתם אנציקלופדיה: שלושה כרכים עם הטבעת זהב ואיורים צבעוניים, מכוסים בנייר משי דק — אנציקלופדיה על ארץ ישראל.

באותם ימים אפילו כתבתי סיפור על ישו. תיארתי את קשייו מול החברה היהודית, הצגתי אותו כמהפנט רב־עוצמה, ותיארתי את נופי ארץ ישראל, את הלבוש ואת אורח החיים של אותה תקופה.

אבל זה כבר יצא ארוך מדי. נחזור לעניין.

אחרי הלימודים באוניברסיטה התחלתי ללמוד עברית ברצינות, ולקרוא את התורה בשפתה.

ופתאום, יום אחד, בדירתו של אבי באקדמגורודוק, כאילו הבזיק בי אור: לכל אות יש משמעות פנימית.

בתוך ארבע שעות שחזרתי לעצמי את המשמעויות הללו. כבר יכולתי להבין מילים מסוימות גם בלי מילון, מפני שהתחלתי לראות כיצד משמעויות האותיות מצטלבות זו בזו ומתחברות למשמעות אחת כוללת.

ומכאן כבר היה לי ברור: לא רק ספר התורה הוא מן השמים — גם השפה עצמה היא שפה אלוקית.

ואם כך — צריך לקיים את כל מה שכתוב בה.

אמרתי זאת לאשתי, ליובוב מיכאילובנה — שהייתה חכמה ממני בטבעה, וטהורה ממני בנשמתה. והיא הסכימה לשמור מצוות.

הלכתי אל מכר שלי, רומן קפלן — ואני מקווה שלא יכעס עליי שאני מזכיר את שמו, כי אני חייב לו הרבה ורוצה לומר זאת בפירוש. הוא כבר התחיל אז לשמור מצוות וללמוד תורה.

הוא שאל אותי:

“אתה רוצה בהדרגה, או הכול בבת אחת?”

עניתי:

“הכול בבת אחת.”

אשתי, עליה השלום, מעולם לא התלוננה.

רק בשנים האחרונות הודתה שהיה לה קשה להתחיל הכול מיד. אחרים נכנסו לזה בהדרגה. וגם אותם “אחרים” היו אז מעטים מאוד.

כך קיבלתי את התורה — דרך האותיות. כמו רבי עקיבא.

ואל תאשימו אותי ביוהרה; זה רק לשם המליצה.

אבל מרגע שקיבלתי — אינני מחזיר.

חס ושלום.

פעם אחת, באוניברסיטה, שאל אותי סטודנט:

“למה לא יודעים איפה נמצא הר סיני? למה חשוב שלא יֵדעו?”

עוד לא הספקתי לפתוח את הפה, וכל הקבוצה ענתה לו:

“כדי שהמונים לא ילכו לשם, לא יעלו על ההר — ולא יחזירו את התורה בחזרה...”

לתמיכה בהוצאת הספרים שלנו

*על הכותב:

זאב ולובה משקוב- לזרסון היו מהפעילים הבולטים למען תודעה יהודית ועלייה לישראל בברית המועצות הקומוניסטית, וסיכנו את חייהם יום יום כדי לאפשר את תחיית העם היהודי ואת השיבה של העם האבוד לארצו. לובה נפטרה בט' בטבת תשפ"א אחרי מחלה ממושכת. זאב ממשיך את פועלה - פועלם, למען תחיית רוחה של היהדות בישראל ובתפוצות. זאב ולובה כתבו יחד פירוש לספרי "נביאים ראשונים" ברוסית שנמכר באלפי עותקים, וכעת נמצא בשלבי תרגום לאנגלית. זאב הוא רב, מרצה וכותב בנושאים מגוונים - בעיקר בתחום ההתחדשות היהודית.