משפחה
שנה לאחר מכן, התחתנו.
ההורים שלי התנגדו. הם פחדו שלובה, בגלל הלב החולה שלה, לא תוכל להביא ילדים לעולם. ההורים שלי דיברו איתי הרבה, לחצו עליי. הם אפילו התקשרו ללובה, ודרשו (לא בנימוס רב) לסיים את הקשר שלה איתי.
זה לא הוסיף לנו שמחה. ועדיין...
את החתונה שלנו חגגנו בדירתה של נינה זכרובנה. כשהגענו ממשרד רישום הנישואין, נשאתי את לובה לקומה החמישית בזרועותיי. אביה, מיכאיל מרקוביץ', הגיע לחתונה. אבי לא בא בתואנה שהוא אמור לעזוב ללנינגרד. אמי הייתה במשרד הרישום ובארוחה שלאחר מכן. אבל על פניה היה צער.
לא הבנתי הרבה, וההתנגדות של הוריי לחתונה לא הפריעה לי במיוחד.
לובה, כמובן, הייתה מודאגת. אבל היא כל כך שמחה שסוף סוף נחיה ביחד ונקים משפחה...
גרנו בשדרת ריאזנסקי בדירת חדר, שהוריי השיגו עבורי בקואופרטיב, בתחנונים ובתחבולות. זה היה דבר נדיר באותה תקופה - שלמשפחה צעירה תהיה דירה משלה.
שנה לפני שהכרתי את לובה, סיימתי את לימודיי במכון להנדסת אלקטרוניקה. מצאתי עבודה שהתאימה לי: לימדתי פיזיקה בפקולטה לביופיזיקה באקדמיה הווטרינרית.
לובה, שמישהו ייעץ לה, כנראה, לדאוג לי למשכורת טובה יותר (זה וודאי לא היה רעיון שלה, מחשבות מהסוג הזה היו זרות לה), השיגה לי עבודה במכון הפדגוגי, במעבדת מחשבים. גם היא התחילה לעבוד באותו מכון. בעבודה, סביבנו, היו לא מעט יהודים.
שנה לאחר מכן נולדה בתנו - מריה, מאשה, שכמה שנים אחר כך הפכה למרים.
לובה רצתה בת, רצתה שהיא תתרוץ בין השלוליות בגרביים לבנים.
מכיוון שללובה הייתה מחלת לב, היא נבדקה לפני שהורשתה ללדת. היא אושפזה בבית החולים שבועיים לפני הלידה.
אני הייתי במצב של חיפוש רוחני מתמיד. שיתפתי את לובה כל הזמן, כמובן.
לובה טיפלה בבית, בבתנו, היא הקפידה לנהל את הבית באופן מושלם. היה צריך לכבס את החיתולים, וכדי להימנע מעודף חיידקים - גם לגהץ אותם. לובה טיפלה בכל.
לאחר שביליתי ערבים רבים בספרייה ההיסטורית, שבה קיבלתי במרמה (סליחה) ספרים אסורים לקריאה, שהיו שמורים בכספת, הגעתי למסקנה שכל הרעיונות שמפתחים את העולם וקובעים את התקדמותו, לקוחים מהתורה. התחלתי לקרוא בתורה ברוסית, ואז מצאתי מישהו שיכולתי ללמוד ממנו עברית, שנחשבה באותה תקופה לשפה "לא קיימת" וחל איסור ללמוד אותה (ואל תחפשו היגיון במשפט האחרון. מדובר בברית המועצות בימיה החשוכים).
1977: לילה אחד, כשהיינו עם אבא שלי ב"עיירת האקדמיה", בעיר פושצ'ינו, עלה לי הרעיון שלכל אות באלפבית העברי יש משמעות משלה. זה היה בלילה. התיישבתי מול מילון "שפירא" ואחרי ארבע שעות כבר ידעתי פחות או יותר את המשמעות של כל האותיות ויכולתי לתאר לעצמי איך הן קובעות את משמעות המילה שהן מרכיבות. בקיצור - למדתי לקרא עברית ללא מילון, כך בן לילה.
בשבילי זה היה הלם. הבנתי ששפה כזו לא יכולה להתהות כתוצאה מהתפתחות הדיבור האנושי, אלא רק כיצירה אלהית. ואז, הגעתי למסקנה שיש לקיים את כל מה שכתוב בתורה. מצאתי את חברי לבית הספר, רומן קפלן, שהיה קצת יותר צעיר ממני. הוא כבר שמר מצוות, והיה קשור לחוגים שבהם למדו תורה. שאלתי אותו איך להתחיל לשמור מצוות.
הוא ענה: "אתה רוצה הכל בבת אחת או בהדרגה?"
עניתי: "בבת אחת".
עכשיו היה צורך להגיע להסכמה עם לובה בנוגע לשמירת מצוות. יצאנו החוצה לדבר. השיחה ארכה חצי שעה. לובה הסכימה לקיים את כל המצוות.
זה היה סוג של נס. אנשים אחרים לא הצליחו להגיע להסכמה, רבו במשך שנים, התגרשו. ואי אפשר לומר שזה היה ויתור מצד לובה, שלא הייתה כנות בהסכמה שלה, או רק רצון "לראות מה ייצא מזה". לא. זו הייתה קפיצה של אדם בעל חינוך ותודעה אתיאיסטית, שהיה במצב של חיפוש רוחני, לעבר הלא נודע. ובו בזמן זו היתה שיבה אל משהו שכאילו היה מוכר לנפש מלידתה.
כעבור שנים לובה בכל זאת התלוננה באוזניי שכולם התחילו לקיים את המצוות בהדרגה: כמה הלכות שבת, קצת כשרות... ואנחנו התחלנו לשמור הכל, בבת אחת, ללא תקופת מעבר.
רומן קפלן הגיעה אלינו לפני השבת הראשונה שלנו.
לובה שאלה אותו איך מתכוננים לשבת. הוא אמר: "פשוט: לסדר את הבית ולהתלבש יפה"; את המשפט הזה אזכור לתמיד. ולובה עשתה בדיוק את זה. באותה שבת היא לבשה את השמלה האדומה שלבשה בגיל שש עשרה. בשמלה הזו, ועם צמה שחורה ארוכה, כמעט עד המותן, היא נראתה כמו נערה צעירה.
לכבוד השבתות לובה הייתה אופה חלות. אני, בעוונותיי, כעסתי שהבית חם בגלל תנור הגז, אבל היא לא ויתרה. החלות שלה היו נפלאות.
מהר מאוד אימצנו את שמירת השבת. קבלת שבת, תפילה - הכל התנהל במטבח שלנו. "לכה דודי" בחוג המשפחה - כמה נפלא. בית הכנסת הקרוב - ובו מניין, היה בכיכר נוגין - מרחק של ארבעים דקות במטרו או שעתיים וחצי ברגל. אז את השבתות בילינו בבית, בלי מניין, אבל תמיד עם חומש, ושיחה על הפרשה עם אשתי האהובה.
קידוש עשינו על לחם, אחרי שנטלנו ידיים - אם לא הייתה ברירה. הרי איפה היה אפשר להשיג יין? עוד מימי דניאל, בבבל, יהודים לא משתמשים ביין שייצרו לא יהודים, מחשש שהוקדש לאלילים. ועם הזמן, הפך איסור "יין נסך" לגבול בין היהודים ללא יהודים, ומנע מיהודים לשבת לסעוד עם אלו שאינם יהודים ולהיבלע בתוך העמים שחיו בתוכם.
בקיצור - יין הכנו מצימוקים. לצנצנת של שלושה ליטר הוסיפנו סוכר ומעט מים. וזה אכן היה יין אמיתי.
להשיג אוכל היה קשה ומורכב.
בהדרגה וויתרנו על מוצר מזון זה או אחר - מטעמי כשרות. לא היה לגמרי ברור במה להאכיל את מאשה. בתחילת דרכנו חשבנו להמשיך ולקנות לה בשר בחנות המכולת, אבל המחשבות הללו התבררו כלא מעשיות. לכן, המזון העיקרי שלנו היה כוסמת ותפוחי אדמה. אפשר היה לקנות חלב - כדי להשיג אותו בפועל היה צריך לעמוד בתור בסופר במשך שעה, ולפעמים יותר.
לובה החלה ללמוד עברית ושלטה בה תוך זמן קצר. המורה שלה היה אותו רומן קפלן, שגר לא רחוק מאיתנו.
לרוב לא היה לרומן מקום לבלות בו את השבתות, שכן הוריו, חברי "המפלגה", לא קיבלו בברכה, בלשון המעטה, את התשוקה החדשה שלו ליהדות. רומן היה מגיע אלינו לא פעם לשבתות, עם תיק גב ובו, מלבד חפציו היו תמיד שני כיכרות לחם.
עשיתי ברית מילה.
את ה"בריתות" במוסקבה עשה דמיטרי בוריסוביץ' ליפליאנדסקי: ראש מחלקה במרפאת בקולב לניתוחי לב וכלי דם. הייתי אחד מה"לקוחות" הראשונים שלו. נהיינו חברים. הוא עזר ללובה - הוא הביא אותה למכון למחלות לב לבדיקות והלך איתה ממשרד למשרד במשך כל היום.
כבר מתחילת דרכנו, אמונה ואהבת התורה היו בלתי נפרדות עבורנו מאהבת ארץ ישראל - הארץ בה חי העם שלנו, מדינה שיכולנו להתגאות בה. החלטנו שאנחנו רוצים לעלות לישראל. התחלנו לחפש דרכים לאסוף את כל המסמכים ולסדר את כל העניינים הבירוקרטיים (וכאלה היו הרבה). בתור התחלה - במשך שנתיים חיכינו להזמנה רשמית (ללא פנייה רשמית מקרובי משפחה בישראל, באישור נוטריון, לא הי סיכוי אפילו להגיש בקשה ליציאה מברית המועצות).
פעם אחת, אביה של לובה, מיכאיל מרקוביץ', שעבר לגור בפיאטגורסק זמן רב לפני כן, ביקר את נינה זכרובנה ואת לובה - כפי שנהג לעשות. הוא היה קשטר מאד ללובה, ומודאג ממחלת הלב שלה.
באחד מביקוריו הביא איתו מיכאיל מרקוביץ' כמה כלים. לובה שאלה אותו: "מה יש לך שם?" הוא ענה: "אלו כלי הפסח שלי". איך מיכאיל מרקוביץ', אדם בודד, ללא שום גישה למקורות או לקהילה יהודית, הגיע לקיום מצוות הפסח - זה נותר בגדר סוד. נותר עלומות גם הסיבות שהביאו אותו לעלות לישראל בערוב ימיו.
מיכאיל מרקוביץ' עזב את ברית המועצות ועלה לישראל ב-1979.
בישראל, מדינה חדשה עבורו, הדברים לא הסתדרו כל כך, מבחינתו. הוא לא שלח לנו הזמנה, כי נינה זכרובנה אמרה לו לפני עלייתו שאין לו זכות למשוך את בתו אחריו. הוא קיבל את דבריה, אם כי, כמובן, אינו היה צריך לקחת על עצמו את האחריות על הבחירות והמעשים של לובה ושלי.
בישראל הוא לא קיבל קצבה, כי לדבריו, אחותו, דודה ליסה, שקיבלה פיצויים מגרמניה, הותירה לו ירושה. היעדר הפנסיה כמובן לא הקל על קיומו, שכן הירושה הייתה קטנה מאוד.
הוא חי בארץ הקודש שלוש שנים בלבד. לובה התאבלה עליו כשנפטר.
1978: עד אז כבר ידעתי עברית ברמה סבירה. מספיק כדי לקרוא את רש"י ופרשנים נוספים. מכיוון שהייתי כבר בקיא, יחסית - התחילו להגיע אלינו צעירים ללימוד פרשת שבוע עם פירושים.
באותה תקופה נינה זכרובנה הייתה אורחת קבועה בביתנו. היא ניסתה לעזור ללובה עם מאשה, שאותה אהבה מאוד. אבל במקביל היא גם ניסתה להקשיב למה שאני אומר ולמה שאני מלמד ב"חוגי הבית" שלי. ככל הנראה, כבר באותה תקופה היא כתבה הצהר לקג"ב, או ביקרה באחד המשרדים הרלוונטיים...
לא הבנתי זאת ולא נזהרתי בדבריי. כאן אני חייב לומר שהוריי, למרות אי רצונם הבולט שנעלה לישראל, חתמו על המסמכים המאשרים שאין להם טענות כלפינו (גם ללא חתימת הקרובים על "היעדר תביעות" לא היה ניתן להגיש בקשה לעלייה). הם חתמו מיד כשביקשנו, ללא ויכוח.
