סרוב
ולבסוף, קיבלנו את ההזמנה המיוחלת מישראל.
אבל אז נוצר קושי נוסף - הוא לא לגמרי הפתיע אותנו ולמעשה, צפינו אותו.
נינה זכרובנה סירבה לחתום על המסמך שנדרש על פי הנהלים של אובי"ר (המשרד האחראי על אשרות ההגירה מברית המועצות): מסמך שתוכנו ויתור על כל טענה "חומרית" או "מוסרית" מצד בני משפחה מדרגה ראשונה כלפי המבקשים לעזוב את ברית המועצות.
להפך - היא כתבה והגישה תצהיר מאושר על ידי נוטריון שקיימות טענות מצידה כלפי לובה וכלפיי.
ולמרות זאת - ראינו את עצמנו כבני מזל. באותה תקופה כבר למדתי עברית, והתחלתי בעצמי ללמד תורה. נכנסנו למעגל של מסורבי עלייה. ויש לציין, פוטרתי מהעבודה (לובה הפסיקה לעבוד עם לידת בתנו).
הסיבה לפיטורין הייתה שהתחלתי להסתובב עם כובע, כלומר עם ראשו מכוסה, וכך הגעתי גם לישיבת צוות של המחלקה - מה שנחשב לא מקובל בעליל. וזה היה יומי האחרון בעבודה.
כך שמבחינת הרשויות, היינו אנשים מאוד לא אמינים, שעוברים על חוק איסור טפילות (בברית המועצות כולם היו צריכים לעבוד ומי שלא עבד נחשב כמי שלא ראוי לאכול).
עדיין, מוטב היה לנו להצהיר על כוונותינו לעזוב את ברית המועצות באופן רשמי, כדי שלשירות ביטחון המדינה לא תהיה סיבה להגדיר אותנו כ"דיסידנטים" שרוצים לשנות את סדרי השלטון בתוך ברית המועצות עצמה.
אז למרות החשש שיאסרו עלינו לצאת מגבולות ברית המועצות בגלל ההצהרה של נינה זכרובנה - שמחנו על ההזדמנות להגיש, בכל זאת, בקשה לעלות לישראל. וסתר ליבנו קיווינו ששלטונות ברית המועצות ירצו "להיפטר" מאיתנו ויאפשרו לנו לעזוב את המדינה.
הגשת המסמכים הפכה לסיפור גדול ומסובך. נינה זכרובנה הספיקה לבקר בתחנת המשטרה של המחוז שלנו ולשוחח עם ראש המחוז בעינייננו.
פעם אחת חזרתי הביתה עם רעיון: אמרתי ללובה שנלך להגיש את מסמכי הבקשה לילייה ב"אובי"ר" במקום מגוריה, בתחנת המשטרה בסקודניקובו.
התארגנו. אמרתי ללובה: "בואי ניקח את מכונת הכתיבה." היתה לנו מכונת כתיבה, מה שנקרא אז "מכונה חצי ניידת" - שחורה, מבריקה עם כיתוב לבן "Rheinmetall". גם מנדלשטם וגם אנה אחמטובה עברו דרך הקלידים שלה, על ידי אצבעותיה של לובה שנהגה להעתיק שירים שאהבה. מאוחר יותר נזכרה לובה שהיא לא הצליחה להבין מדוע התעקשתי כל כך שניקח איתנו מכונת כתיבה. וכך נסענו לבסקודניקובו, עם מכונת כתיבה, שכמובן אני הייתי זה שסחבתי אותה.
היה חורף, והחשיך מוקדם. ירד שלג, הכל היה קפוא. לובה לבשה מעיל פרווה מלאכותית וגרבי ניילון. הגענו לתחנת המשטרה, שהייתה ממוקמת בבניין חד-קומתי ישן עם קירות לבנים עבים ואדני חלונות גדולים. נכנסנו למשרד, הסברנו באיזה עניין באנו, הוצאנו את השאלונים והטפסים שמילאנו. ואז התחילה סדרת טענות מצד הפקידים: כאן צריך להדפיס מחדש, וכאן לתקן (כלומר: להדפיס שוב - מסמכים מתוקנים על ידי מחיקה ידנית לא היו מתקבלים). לקחנו את מכונת הכתיבה, יצאנו למסדרון, שמנו אותה על אדן החלון ולובה התחילה לתקן את השאלונים. אבל שוטרת שחלפה במסדרון אמרה לנו: "אסור להדפיס כאן". אמרתי שאנחנו לא מפריעים לאף אחד אבל היא בשלה: "אתם לא יכולים להדפיס כאן". לקחנו את מכונת הכתיבה ויצאנו לרחוב. לאן נלך? לובה כרעה על הברכיים על המדרגות הרחבות (היו ארבע או חמש כאלה בכניסה לבניין), פתחה את מכונת הכתיבה והחלה להקליד. האצבעות שלה היו קרות, הברכיים היו קפואות, האור היה עמום, המכונה עלולה הייתה לא לעבוד בגלל הקור. אבל הכל עבר בשלום, היא סיימה להדפיס הכל בצורה מסודרת, וחזרנו למשרד כדי להגיש את המסמכים. פקיד-שוטר צעיר, גבוה ורזה בשם ליושה עמד לקחת את המסמכים שלנו. באותו משרד היו מספר שולחנות, מאחורי כל אחד מהם ישב שוטר או עובד. אחת מהעובדות אמרה לליושה: "ליושה, אל תיקח מהם את המסמכים (כלומר: תסרב לקבל מהם את המסמכים - זה היה אפשרי בברית המועצות דאז). וליושה, להפתעתנו, עונה: "מה הבעיה? המסמכים שלהם בסדר". והוא לקח את הניירות שלנו. זה היה רגע של נס גלוי. אחרי הכל, באותה מידה, אותו ליושה יכול היה לא לקבל את המסמכים שלנו. איזה כח עליון הכניס לפיו את המילים "המסמכים שלהם בסדר"?
ככל הנראה הנחישות של לובה, הכוונה שבה לחצה על מקשי מכונת הכתיבה, חדרו לאותיות המתכת, ודרך הסרט השחור הספוג בדיו - הוטבעו על הנייר. האותיות של לובה הגיעו לשערי שמיים והפכו למילים בפיו של ליושה: " המסמכים שלהם בסדר".
נסענו הביתה באוטובוס ואחר כך ברכבת התחתית בתחושה שקרה משהו גדול. למרות שחששנו שעם ההצהרה של נינה זכרובנה לגבי "טענות חומריות ומוסריות" - אנחנו עלולים להפוך למסורבי עליה. וזה אכן מה שקרה.
לאחר זמן מה, קיבלנו טלפון מה-אובי"ר המרכזי של מוסקבה ונאמר לנו שאנו "מנועי יציאה".
לאחר זמן מה, נעשה ברור שלובה צריכה לעבור גיור. כמובן שבתחילת דרכנו כשומרי מצוות לא היה לי מושג שהנושא הזה יעלה. אבל הוא עלה.
לובה קיבלה הכל בשלווה. גיור - אז גיור. אבל בתוך תוכי אני בטוח שהסיטואציה הזו לא הייתה קלה עבורה.
בהתחלה, התחלתי לדבר עם הזקנים שהיו יושבים בבית הכנסת.
הרב גייצ'ה ווילנסקי היה אז בן שבעים וחמש (הוא היה חב"דניק, נציגו של הרבי מליובאוויטש במוסקבה.) בפעם הראשונה הוא סירב לבקשתי לעשות ללובה גיור.
הוא אמר: "אני אדם קטן ושברירי. אם יתברר שעשיתי משהו לא כדין ויתחילו להלקות אותי בעולם הבא - לא יישאר ממני כלום".
עבר זמן. הסתובבתי בחוגים של לומדי תורה, התחלתי ללמד בעצמי. וכל הזמן הזה לא הפסקתי לדבר עם הרב גייצ'ה. ובשלב מסוים, כנראה, הוא החליט שכבר מילא את חובתו להדוף בתחילה את מי שבא לבקש להתגייר ולהצטרף לעם היהודי - והוא הסכים.
מקווה במוסקבה היה אז רק בבית הכנסת המרכזי, במרתף. הזקנים הביאו קרח בחורף כדי שהמים לא יהיו "מים שאובים" והמקווה יהיה כשר על פי ההלכה. המקווה נבדק פעמים רבות על ידי סמכויות דתיות שהגיו מחו"ל, והוחזק ככשר.
בית הדין שגייר את לובה כלל אנשים מכובדים ביותר: את הרב גייצ'ה, את הרב מוטל ליפליץ, את הרב ישראל.
העמדנו לנו גם חופה. מסדר הקידושים היה הרב בנימין, ממנו למדתי תלמוד, הוא היה גר לא רחוק מאיתנו.
שמירת המצוות הייתה כרוכה בביקור במקווה אחת לחודש. חורף וקיץ. המים במקווה לא היו מחוממים. אמה בוריסובנה, הבלנית המבוגרת, הייתה מחחמת את בריכת המקווה עם מחמם מים חשמלי שנועד לחמם כוס מים לתה.
איך לובה שרדה את הטבילות - אני לא יודע. היא נאלצה לנסוע הביתה עם שיער רטוב שלא היה שום מקום בו יכלה לייבש אותו. ובחורף הטמפרטורה היתה לעתים קרובות פחות מעשרים מעלות מתחת לאפס.
היא לא הייתה היחידה שנסעה למקווה בקביעות. אבל זו הרי הייתה לובה. קטנה, שבירה, נוטה לחלות. ומלבד מעשה הגבורה הזה,היא עשתה עוד מעשי גבורה רבים לאורך חייה - לא כולם הושלמו.