עבודה ואהבה
לאחר שסיימה את לימודיה במכון להוראה, התחילה לובה לעבוד באותו בית ספר שבו למדה בכיתה י'. היא לימדה ספרות בכיתות ה' ו-ו'. הילדים אהבו אותה. חברתה הקרובה נזכרת במעש ה שהיה: ילדי כיתתה של לובה שיחקו בחצר כשלובה עברה על ידם, בדרכה מהעבודה הביתה. אחד הנערים צעק לחבריו: "על מה אתם מדברים - זו לובוב מיכאילובנה שהולכת". וזה נשמע כמו: "תתנהגו יפה - האלה עוברת מול פניכם!".
לובה הייתה חולה לעיתים קרובות בשנה השנייה לעבודתה, ויום אחד באו ילדי כיתתה לבקר אותה. היא התרגשה מאוד וזכרה את הביקור הזה בחיבה גם שנים אחר כך.
אבל היה צריך גם לשמור על משמעת. והיו תלמידים שהיה קשה איתם. לובה נזכרה שפעם אחת היא גררה מתלמיד מהכיתה וטלטלה אותו כך שהצווארון הלבן שהיה תפור למדי התלמיד שלו, נקרע.
פגשתי את לובה ב-1974. ראיתי פנים יהודיות בהירות ברכבת התחתית וניגשתי אליה. אבל לא מיד: לא העזתי. ירדתי מהרכבת, אחריה, בתחנת בלורוסקיה, הלכתי בחוסר החלטיות אחריה, במרחק מה. כשהיא עלתה על המדרגות הנעות, חיכיתי מעט נעמדתי גם אני על המדרגות הנעות, וכשהיא הייתה באמצע גרם מדרגות ארוך וארוך, נעה מלמטה למעלה, החלטתי לעלות אליה ולהתקרב.
אני זוכר את מעיל החורף האדום שלה עם צווארון הפרווה המלאכותית הלבן, את צעיף התחרה הלבן. וכמובן, את העיניים הענקיות.
היא חשבה שאנחנו מכירים והתחילה לומר: "לא ראיתי אותך מאה שנה". כשהבינה שטעתה - כבר התחלנו לדבר.
שנים אחר כל לובה סיפרה לי שהיא הבחינה בי ברכבת. לבשתי מעיל מעור כבש עם עליונית קנבס, שהורי קנו לי, מתוך מחשבה שהעיקר הוא לא יופי, אלא חום. על הראש חבשתי כובע פרווה עם "כנפי אוזניים". ישבתי על ספסל הרכבת כשהיא נכנסה עם חברותיה. יופייה עיוור אותי כמו הבזק של ברק. במיוחד משכו את תשומת ליבי העיניים: שחורות, עמוקות - או לשקוע או להתמוסס, אין אפשרויות אחרות. לובה דיברה בהתרגשות, עיניה נצצו, זרחו - דבר שהיה נדיר במטרו וברחובות מוסקבה הרציניים והשקטים. כשהיא הביטה בי מזווית העין, והבחינה שיש מושב ריק לידי, לובה, כפי שהיא סיפרה לי אחר כך, חשבה שלעולם לא תשב לידי.
מי יטען שלא צדקו חז"ל באומרם: "אחרי שברא הקב"ה את העולם הוא יושב ומזווג זיווגים". או, בגירסה אחרת: "כדי שיימצא זוג מתאים - צריך הקב"ה ליצור נס בסדר גודל של קריעת ים סוף."
בשבילנו הוא עשה את הנס ולא רק נס אחד הוא עשה - מאותו רגע חיינו בנס מתמשך.
כעבור כמה שבועות התקשרתי ללובה והזמנתי אותה לטייל.
היו תורים בבית הקפה, היה קשה להשיג כרטיסים לתיאטרון. לכן נהגנו לטייל - , גם אם היה קר מאוד.
הזמר הידוע בולט אוקודז'בה כתב על זה:
"זקיפים של אהבה על סמולנסקאיה עומדים
זקפי האהבה בניקיצקי לא ישנים
זקפי האהבה לאורך פטרובקה הולכים תמיד
לזקיפים מגיעה הפסקה"
הלכנו והסתובבנו ברחובות, לפעמים בפארקים.
או יצאנו מהעיר ברכבת החשמלית, נכנסו ליער, התפעלו מהטבע, ואז חזרו לתחנה.
תמיד היה לנו על מה לדבר - לפעמים דיברנו, פשוט, על כלום. צחקנו, חיברנו שירים תוך כדי תנועה, המצאנו חרוזים.
פעם אחת לובה לקחה אותי לתא התאורן, לצפות בהצגה בתיאטרון טגאנקה. זה היה ערב קסום. לובה אהבה את התיאטרון יותר מאשר ו' בלינסקי, שאותו היא ציטטה לעתים קרובות: "האם אתה אוהב את התיאטרון כמו שאני אוהב אותו, כלומר בכל עוצמת נשמתך...". והיא חזרה על דבריו של ג' סטניסלבסקי: "מופע התיאטרון מתחיל על יד קולבי המעילים בכניסה".
מהשנה הראשונה באוניברסיטה עסקתי בטיפוס הרים. הרים היו המרכיב העיקרי בחיי. אימונים אינסופיים, בחודש מאי - יציאה לחצי האי קרים על הסלעים. בקיץ - חודש במחנות בקווקז או בפמירים. פעם נסעתי לפמירים לעלייה חורפית. לא הייתי ספורטאי מצטיין, הכל היה לי קשה, אבל אהבתי את ההרים. לובה הייתה אדישה לעיסוק הזה, ובתוכה, כך ניחשתי, היא אפילו התנגדה לו מאד.
פעם הלכנו לבקר את לובוב בוריסובנה בביתה בטגנקה, שם התכנסו כל חבריה של לובה. השארתי אותה עם החברים שלה, והלכתי עם חברי מאז ימי בית הספר, אדיק קושניר, לצייר. טיפסנו למגדל הפעמונים שהיה אז בשיפוצים, וציירנו את חצרות מוסקבה במבט מלמעלה. הובאה את הציורים ללובה, והיא אהבה אותם.
