המאבק למען העליה
במשךעשר שנים של "סירוב" היינו עסוקים במאבק למען התפתחות רוחנית, למען הפצת לימוד התורה ולמען העלייה לישראל. עבורנו, כאמור, שלוש המטרות הללו היו אחת.
עוד בראשית דרכנו אל היהדות נטשנו את כל מה שהי קשור לתרבות הרוסית. הנחנו אותה בצד במהלך טבעי וללא ייסורי פרידה.
רק הפרידה מחגיגות השנה החדשה ומעץ האשוח הייתה קשה ללובה. אבל גם זה - בעירבון מוגבל. במשך כמה ימים היא הרגישה לא בנוח, כאילו נפרדה מילדותה. בהמשך, כשכבר שכבה במיטת בית החולים היא אמרה לי, בהכרת תודה: "אלמלא אתה - הייתי הופכת לחלק מהתרבות הרוסית". ממרחק של זמן - היא לא רצתה בזה.
ויתרנו על הכל. התורה והיהדות תפשו אז בחיינו את מקומם של הספרות הרוסית, של הסרטים בטלוויזיה או בקולנוע, של התיאטרון, של המוזיאונים ושל התערוכות.
למדנו בשבתות ובימי חול. אני למדתי ללא הרף, לובה - ככל שיכלה. היא השתתפה בשיעורים לנשים שלימדו רבנים שביקרו במוסקבה. היא נהנתה מהשיעורים ההלו - רכשה ידע חדש ופגשה חברות. אני חייב לומר שבישראל לא חזרנו מיד להתעניין באומנות ותרבות עולמית. כעשר שנים אחרי עלייתנו לישראל הגענו לקייב (התחלתי לעבוד שם כשליח הסוכנות היהודית), ושם, בזכות ה"בוס" שלי, שלמה נאמן - איש רחב אופקים - נחשפנו לסרט בית לצפיה "שערי פוקרובסקי". ומאותו רגע התחלנו להיזכר בכל מה שאהבנו פעם, ולהתעניין במה שנעשה בתחום התרבות בעשרים השנים אחרונות.
אז - הניתוק מהתרבות ה"כללית" היה מוחלט.
כשהבת שלנו גדלה - ניסינו ללמוד איתה תורה ועברית.
במוסקבה הלך ונבנה חוג של מסורבי עלייה, "סירובניקים". הם היו נפגשים ומביאים איתם את ילדיהם. היינו מתכנסים יחד בחנוכה, ולכבוד פורים היינו עושים עם הילדים הופעה. אני כתבתי תסריטים מצחיקים (או סאטיריים, כולל עקיצות מוסוות כלפי האידיאולוגיה הסובייטית), בחרוזים. לובה, בזכות הכישרון הפדגוגי שלה, ביימה את ההצגות. הילדים הופיעו והמבוגרים צפו ועודדו.
מדי יום היינו מודים לקב"ה - בקול רם או במחשבותינו, על כך שהממשלה הסובייטית ה"כל יכולה", לא מוחה אותי מעל פני האדמה או מכניסה אותי מאחורי סורג ובריח או למחנות עבודה.
עבורי, חיי וחיי משפחתי הם נס גדול יותר מיציאת מצרים. אבל, כמו לכל נס, הייתה גם לנס שלנו אחזה במציאות הארצית: בשנת 1973, הקונגרס האמריקני אימץ תיקון לחוק לגבי יחס חיובי לסחר עם ברית המועצות (מה שאמר בפועל - הגבלות על סחר עם ברית המועצות). יש לומר, שהדחף שהוביל לאימוץ התיקון הזה היה מאבקה של יהדות ארצות הברית למען אחיהם הכלואים מאחורי מסך הברזל, והמאבק הזה התחיל ידי ה"ליגה להגנה היהודית". והיא, בתורה, התעוררה לפעילות בעקבות "מקרה המטוס" הסנסציוני - ניסיון של קבוצת יהודים סובייטים לחטוף מטוס ולטוס בו לישראל בשנת 1970. ברגע שהיהודים בברית המועצות, שעד לאותו רגע נחשבו אבודים לנצח, הרימו פתאום את קולם והפסיקו להיות "יהודי הדממה" - התעורר גם העולם היהודי בארה"ב ובאירופה. החלו הפגנות מחאה והפעילות הפוליטית למען יהודי ברית המועצות גברה. "שלח את עמי" - הייתה הסיסמה הפופולרית ביותר בכל העולם היהודי באותם ימים. וזה מה שאיפשר את הוראת התורה ואת שאר הפעילות של יהדות ברית המועצות.
מאז 1982 לימדתי יום יום, בדירות פרטיות של יהודים. לפעמים היינו מתכנסים גם אצלנו - בדירת חדר. ישבנו בחדר או במטבח.
המשטרה פרצה פנימה פעמיים במהלך מפגש, רשמה את כל הנוכחים, (מה שהכניס אותם מיידית ל"רשימה השחורה" במקום עבודתם או באוניברסיטאות והפך אותם ל"מועמדים" לפיטורין).
הצעירים שהתקבצו אצלנו היו רעבים תמיד. הוריהם לא הסכימו לשמור כשרות, והילדים הללו לא אכלו בבית. לובה הייתה מאכילה את כולם, ומנקה את הבית בתום המפגשים.
שמונה חודשים לאחר שידעתי לקרא את רש"י, התחלתי ללמד תורה.
עוד לפני כן, מצאתי לי מורים בסביבתי: הרב אברהם מילר - תלמידו לשעבר של ה"חפץ חיים", הרב בנימין כצנלסון, שלמד בישיבה לפני המהפכה, גריגורי קונטורוביץ' - מתמטיקאי צעיר שהתחיל ללמוד יהדות לפניי. במיוחד עזר לי אליהו אסס, שהנהיג באותם ימים את קהילת ה"מסורבים". בהמשך, לצערי, הוא החל לרדוף אותי בשל דעותיי.
לאחר זמן מה, השיעורים התקיימו כל יום. למדנו תורה, נביאים, תלמוד. בימי ראשון הגיעה קבוצה גדולה ללמוד פרשת שבוע.
היה מתקיים שיעור קבוע גם בבית כנסת במריינה רושצ'ה. כל זה נחשב, כמובן, לפעילות אסורה, ולא אחת המשטרה פרצה לדירות ודיווחה על כל הנוכחים במקומות עבודתם.
זו הייתה תקופה של תקומה לאומית, של משיכה כלפי המסורת היהודית מצד אנשים שלא הכירו מילים כמו "תורה" או "מזוזה".
מאז 1981, ביקורים של יהודים אזרחי מדינות זרות הפכו לקבועים. האנשים הללו הגיעו במסווה של תיירים. על פי ההנחיות שקיבלו עם כניסתם לברית המועצות - הם היו אמורים להימצא בכל עת רק עם חברי הקבוצה שבמסגרתה הגיעו ולצאת עם הקבוצה לסיורים מודרכים. אבל ה"תיירים" היהודים הפרו את ההנחיות והגיעו לכתובות של יהודים במוסקווה - אותן הם קיבלו מראש.
האורחים הללו העבירו שיעורים וגם הביאו איתם חפצים שונים שמסרבי העלייה חסרי העבודה יכלו למכור בחנויות יד שנייה ממשלתיות - וכך להתקיים.
בתחילה, היו לי קשרים עם "אזרחים זרים" דרך אליהו אסס, שלאט לאט, באישור השלטונות, צמח לדמות פוליטית. אסס מיעט לתמוך ביוזמות לקידום העלייה לישראל, למרות שבאותה תקופה לא הוא ולא האורחים הזרים לא אמרו דבר נגד ישראל. להיפך, הרגשות הלאומיים היו חזקים אצל כולם.
כך, התפתחו הקשרים שלי עם העולם החרדי. רבנים בעלי שם מאנגליה ומארצות הברית הגיעו למוסקבה באופן קבוע כפעם בשבועיים. ביניהם היו: הרב משה אייזמן, המשגיח של "נר ישראל" ומחברם של ספרים רבים בהוצאת "ארטסקרול", הרב חיימן - המומחה הגדול בענייני כשרות, הרב חנוך ארנטרוי - ראש בית הדין בלונדון.
בנוסף לשיעורים בהלכה שהתקיימו במעגלים מצומצמים, התקיימו גם שיעורים פתוחים בנושאים שונים לכל החפצים בכך.
לאחר עזיבתו של אסס לישראל ב-1986, החלו סכסוכים בין תלמידיו, שפגעו רבות בפעילות הציונית במוסקבה.
מישהו שידר למבקרים ה"זרים" ששיעורים ביהדות לקהל הרחב הם מסוכנים. הם התחילו לסרב להעביר שיעורים.
אני הותקפתי על ידי חלק מחברי הקהילה מסיבות לא לגמרי ברורות. בשלב מסוים החלטתי לנתק את קשריי הקודמים - עם חלק ניכר מהקהילה ועם המבקרים שלא תמכו יותר בפעילות יהודית וציונית גלויה.
מספר הטלפון שלי הופץ בחו"ל והיה ידוע לרבים. יום אחד התקשר אלי מישהו מקהילה רפורמית בארצות הברית. הסכמתי להיפגש. אך גם המבקרים הללו התעניינו רק בפעילות יהודית ולא בפעילות למען העלייה לישראל.
וכך הפכתי לפעיל עצמאי בשטח.
מה זה קשור ללובה? היא נשאה הכל על כתפיה.
אמנם פחדתי שהממשלה הסובייטית לא תסבול את הפצת היהדות והציונות בתחומה, ותעצור אותי בשדה התעופה או תוריד אותי מהרכבת ותלווה אותי אחר כבוד למקומות מרוחקים בחוג הקוטב הצפוני, אבל גם לא היו לי ספקות באשר לאופן התנהלותי ולמעשיי. ידעתי שישנו הכרח לפעול כדי להגיע לכל יהודי שמוכן להתקרב ליהדותו. ולמרות העובדה שבאותה תקופה שני יהודים אמיצים, שניסו לארגן "אולפן מאוחד" ללימודי עברית ויהדות בברית המועצות כבר היו כלואים במחנות עבודה- הלכתי לקנות כרטיס לרכבת. וכך התחיל המסע שלי ברחבי ברית המועצות, שנמשך כשלוש שנים. בכל מקום אליו הגעתי - נדחסו בדירות קטנות שישים או שבעים אנשים שבאו לשמוע אותי מדבר על ארץ ישראל ועל קיום מצוות. זו הייתה קריעת ים סוף. העבדים והרובוטים של אתמול התעוררו מסם האתאיזם, במדינה ששמרה על גבולותיה סגורים, ואטמה גם את ליבם ונפשם של אזרחיה. היהודים שאפו לחופש - קודם כל, לחירות הרוח. לא ידוע איזה חלק מאוכלוסיית היהודים בברית המועצות שמנתה כשני מיליון, התעורר - אבל זו הייתה תופעה המונית. ניתקתי כל קשר עם אלה מהעסקנים היהודים שניסו להסתגר בתוך ברית המועצות במעגלים צרים, לשקוע בלימוד התלמוד בישיבה בת שבעה או שמונה תלמידים. חשבתי ש מעשה מהסוג הזה יהיה בגידה בעם שלי. כאשר קם העם - "אוד מוצל מאש" של שואה וסטליניזם, גם עליך מוטלת החובה לקום ממושבך ולהתייצב עם עמך.
אף פעם לא נסעתי לבד - כל הזמן הייתי נתון לליווי של אחד מה"קצינים הסודיים" של הקג"ב. הם התחלפו, כמו הגיבורים של בולגקוב, מגיחים מהחושך ולובשים מגוון של גווני פנים, מתמקמים לידי בתא נוסעים ברכבת, או במושב הצמוד אליי במטוס. לעתים קרובות הם ניסו, באמתלה כזו או אחרת, להיכנס איתי לשיחה. לפעמים העמידו פני "זרים", דיברו באנגלית - אבל המבטא הסגיר אותם מיד. הם מעולם לא ניסו לשדל אותי למשוה או לגייס אותי ל"שירות המדינה" - המטרה שלהם הייתה אחת: להפחיד.
היה מסובך להתפלל בדרך. לרוב נאלצתי להתמקם בפרוזדור הרכבת, למרות הקור והפיח. אני לא יודע מה חשב מי שעבר על פני, וראה אותי "לבוש" בטלית ותפילין. ההיסטוריה לא תספר על זה גם עכשיו... ריגה, לנינגרד, קייב, טביליסי... שדות תעופה, תחנות רכבת, מוניות, רכבים פרטיים - מכוניות שלא הייתי נכנס אליהן היום, וודאי לא בלילה.
ובבית חיכו לי, ושעות ההמתנה הפכו לשיער שיבה.
במסעותיי דיברתי על ארץ ישראל והעם הקשיב. עבור יהודים מהעולם המערבי, התקומה הרוחנית בברית המועצות הייתה נס גדול עוד יותר ממה שהוא היה עבורי. "אין בעל הנס מכיר בניסו". רבים רבים התקרבו לתורה והחלו לשמור את המסורת היהודית. בזמן שהותי בריגה קיבלתי את ההודעה שקיבלנו סוף סוף אישור יציאה מברית המועצות. אבל זה קרה בהמשך...
היינו מפגינים מאז 1985. היו הפגנות רבות.
ההפגנות התקיימו על מדרגות תחנת המטרו "ספריית לנין". בחוץ היה אפל, מפחיד. אנשים התאספו לצפות בנו, ורובם היו נגדנו. פעם אחת מישהו צעק ללובה: "גברת, את לובשת מעיל פרווה, לאן את רוצה להגר?" זה היה נכון, לובה לבשה מעיל פרווה שקיבלה במתנה מקרובי משפחה, ולהסביר את היעדר הקשר בין מעיל (שבמקרה שלנו גם לא היה סימן לרווחה כלכלית, כפי שהתכוון לטעון המקניט) לאהבת מולדת.
המשתתפים בדרך כלל נתפסו, אך לאחר מכן שוחררו.
את היציאה להפגנות ליווה חשש תמידי. ללובה זה היה קשה, אבל היא יצאה להפגנות האלה בכל זאת.
ב-1987 התארגנה קבוצה בשם "קרובי משפחה מסכנים" שכללה אנשים שהוריהם לא חתמו על "מסמך היעדר תביעות" - כמונו. עכשיו ברור לי, שהקבוצה הזו קמה ביוזמת הקג"ב, שמטרתם הייתה לנתב את המאבק של מסורבי העלייה לאפיק חסר סיכוי - הרי הסירוב, במקר שלהם, היה "מגובה על ידי החוק". ולשאלות "המערב" לגבי זכויות אדם תמיד תהיה תשובה: "אנחנו מדינת חוק".
הקבוצה הפגינה במקומות העבודה של הורים שלא נתנו אישור לילדיהם. הקונסול ההולנדי, צעיר במעיל כחול וצעיף אדום, הופיע בהפגנות הללו לעתים קרובות והביע את תמיכתו.
ואז נקבעו ההפגנות במרכז העיר ליד תחנת המטרו ספריית לנין.
פעם אחת יצאנו מהרכבת התחתית עם כוכבי מגן דוד צהובים. אבל לא נתנו לנו ללכת להפגנה - תפסו אותנו אחד אחד בדרך למקום ההפגנה.
דחפו אותי לאוטובוס של עצורים, והיכו אותי.
במסגרת ההפגנות נעצרתי ו"ביליתי" בתחנת המשטרה לא אחת.
ועדיין - ההפגנות הללו (אפילו שהתחילו ביוזמת הקג"ב) מילאה תפקיד לא קטן במאבק למען העלייה.
באחד הימים תוכננה הפגנה למען זכותה של משפחת קולצ'ינסקי לעזוב את ברית המועצות. ההפגנה התקיימה ממש מול "אוביר" (המשרד האחראי למתן אשרות היציאה מברית המועצות). ברחוב עמדו עשרים אנשים עם שלטים. בניגוד להפגנות אחרות, השלטונות הגיבו בתוקפנות רבה. הם העמידו מולנו קציני ביטחון צעירים שפיזרו אותנו מיד. כמה מהם תפסו אותי בשיער, גררו אותי לאורך המדרכה (שלמרבה המזל הייתה מכוסה קרח), דחפו אותי לתוך מבואת חצר - בתוספת מכות, כמובן. אבל הדבר הגרוע ביותר בסיטואציה הזו היה מה שהם צעקו: "איזו ישראל?! אתה תיסע לסיביר!" הנימה שלהם הייתה משכנעת. אחר כך לקחו אותי לתחנת המשטרה מס' 26 של העיר מוסקבה, שם פגשתי צעיר ממינסק בשם מאריק קוגן. החזיקו אותנו בתחנה עד הערב. לובה באה לנסות לחלץ אותנו, אך לא הצליחה. בערב האשימו אותי בדיבור לא נאות והטילו עליי קנס, ומריק נכלא על "התנהגות פרועה" ל-15 יום. נפגשתי עם עורכי דין זרים בדירתו של חברי וולודיה קיסליק וסיפרתי להם כל מה שקרה. ואז חזרתי הביתה, ומריק נשאר לרצות את עונשו. אבל הוא לא התכוון לוותר והחל בשביתת רעב. כעבור יומיים , כשהתברר שמריק רציני בכוונתו לשבות רעב, נאמר לו שיגורש למינסק במטוס, עם ליווי. במקביל, הציעו לו לאכול - היכן שירצה. מריק אמר ששום מסעדה לא תתאים לו מטעמי כשרות, ובמוסקווה יש רק מקום אחד שבו הוא מוכן לקחת משהו לפה - ואז אמר מריק את שם משפחתנו.
גרנו בשדרת ריאזנסקי, בקומה העשירית בדירת חדר בת 13 מטרים פלוס מטבח. באותו זמן היו לנו שלושה ילדים. את הדלת לא פתחנו לצלצול פעמון הכניסה - רק למי שדפק על הדלת. כמובן שלפני שפתחנו את הדלת הקפדנו לבדוק דרך העינית - מיהו העומד מאחוריה. לא הייתי בבית כשדפקו על הדלת. לובה הסתכלה דרך העינית וראתה את מריק, שלא עורר את חשדותיה. אבל כשהדלת נפתחה - לובה גילתה שלצד מריק עומדים שני קצינים בריונים (הם נראו סולידיים - לא כמו הפרחחים שהיכו אותנו).
מאריק סיפר ללובה מה העניין, ולובה הכניסה אותו הביתה - בליווי הבריונים. הם עמדו ליד הדלת, ולובה, תוך שהיא מתעלמת מנוכחותם, חיממה למאריק דייסת כוסמת - לא האוכל הכי טוב אחרי שביתת רעב, אבל זה היה האוכל העיקרי שאכלו מי ששמרו כשרות במוסקבה. וגם תפוחי אדמה, דגים, לחם שנמכר ב-22 קופיקות (טרחתי לברר את רכיביהם של כל סוגי הלחמים, והלחם הזה נאפה ללא שומן, כלומר: שומרי כשרות יכלו לאכול אותו).
מריק אכל, אמר תודה ויצא בליווי הבריונים שהמתינו לו בתוך הדירה.
אני, כאמור, לא הייתי בבית.
1984, 1986 - ילדים.
מיכל בתנו נולדה, ושנתיים לאחר מכן בננו יונתן.
יונתן הובא הביתה מבית היולדות עם זיהום בטבור. אחות הגיעה לביקורי בית ונתנה זריקות לתינוק הקטנטן, זה היה מפחיד.
חודש לאחר מכן, כשהחלים, יונתן עבר ברית מילה. את הברית עשה הרב מוטל ליפשיץ, שהיה המוהל היחיד בכל ברית המועצות. הכל עבר בשלום, אבל כשהגיעה רופאה לביקור בית שגרתי - היא רחצה ידיה בסבון, ניגשה אל הילד, ושאלה: "ומה זה?" היא התכוונה כמובן לברית המילה. לובה הסבירה לרופאה שזו ברית מילה "מסורתית", שבוצעה עם כל אמצעי הזהירות. אבל זה לא עזר. הרופאה אמרה: "אני אתקשר למשטרה עכשיו". אני לא יודע איך לובה הרגיעה אותה. מן הסתם, היא נתנה לה סכום לא קטן של כסף.
גידלנו שלושה ילדים בחדר אחד בן 13 מטר - זה לא היה קל. אבל לובה הצליחה להסתדר - בעזרת לא מעט קפה. היא צרכה את המשקה ה"מבריא" הזה בכמויות גדולות.
בברית המועצות משפחה עם שלושה ילדים נחשבה משפחה ברוכת ילדים. ולכן קיבלנו פנקס ירוק, שנתן לנו את הזכות לקנות מצרכים ללא תור. אבללא תמיד ניצלנו את הפנקס.
אני לא הפסקתי ללמוד. לפעמים ישבתי לשיעור גמרא עם שניים-שלושה תלמידים ליד אותו שולחן מטבח שבו חיתלה לובה את יוניק בשעת ערב מאוחרת. לובה קיבלה את הכל באופן טבעי.
ב-1984 הלכה מאשה, הבת הבכורה שלנו, לבית הספר. אבל היא הרגישה שם לא בנוח, בלשון המעטה, ובנוסף היו לנו בעיות בעניין השבת. בתחילה לובה השיגה מרופא משפחה אישורים ליום חופש נוסף בשבוע עבור הילדה. אבל אז החלטנו לעבור לחינוך ביתי - בלי לשאול ובלי לקבל אישורים. הפסקנו לשלוח את בתנו לבית הספר - מה שבברית המועצות נחשב עבירה על החוק. היה לנו סכסוך סביב העניין עם השלטונות, אבל באורח פלא (או בזכות החוצפה שלנו) עזבו אותנו לנפשנו מהר מאד. מאשה, בנוסף לכל המקצועות שלמדו בבית הספר, למדה איתי עברית, ועם אמא שלי - אנגלית.
כשהיא הייתה מגיעה איתי לבית הכנסת בחגים, היא הייתה הילדה היחידה שפתחה את החומש בעברית וקראה. היא ישבה בבית הכנסת בזמן שכולם התפללו, עם חומש "תורה תמימה" בכריכת עור אדומה.
מקרה כלשהו של התנהלות השלטונות מולנו הכעיס אותנו מאד. החלטנו לא לעבור בשתיקה על מה שנעשה ולהצטרף להפגנה שארגנו מסורבי עלייה כמונו. ההפגנה התקיימה, כרגיל, ליד תחנת המטרו של ספריית לנין. לקחנו איתנו את שלושת הילדים, במבט לאחור זה היה סיכון לא מוצדק. יוניק, שהיה בן שנתיים, היה קשור אליי במה שמכונה היום "מנשא". שוטר עמד בצמוד אליי, והשגיח עליי. באיזשהו שלב התחלתי לצרוח. הרגשתי שאנחנו חייבים לעזוב את ברית המועצות, ולא - ישמידו אותנו, פשוטו כמשמעו. זו הייתה תגובה לא מתוכננת להרגשה שעלתה. אני חייב לומר שהתמיכה , לה זכתה המשפחה שלנו ברחבי העולם הייתה גדולה. לפני ביקורו של גורבצ'וב באנגליה, תכננו חברי הפרלמנט לשבת בכלוב במרכז לונדון - בדרישה לשחרר את משפחתנו. גורבצ'וב ביטל את ביקורו בלונדון.
בכל אופן, בשלב מסוים התחלתי לצרוח. המצלמות התחילו להקליק מיד. תמונות של גבר צורח אוחז ילד נפוצו בתקשורת בכל העולם. לאחר מכן, התקשרו אלינו חברים ממדינות אחרות, ושאלו אם הכל כשורה. התמונות היו כנראה מלחיצות מאד.
אבל השלטונות הסובייטיים לא נכנעו והזיקו בנו במשך שנה נוספת.
ואז, נינה זכרובנה חלתה. הרופאים רצו לקטוע את רגלה. לובה ניסתה לעזור לה , אך ללא הועיל. נינה זכרובה נפטרה. לובה נשאה איתה את העצב על שלא הצליחה להציל את אמה.
בשנת 1989 קיבלנו אישור לעלות לישראל והחלטנו לעזוב את ברית המועצות בהקדם האפשרי. אמי החליטה באותו רגע להצטרף אלינו, והגישה בקשה לאישור יציאה. גברת מאובי"ר התקשרה אלינו ואמרה בקול צוהל שלאור רצונה של אמי לעלות - המסמכים יצורפו לתיק אחד ובקשתה של משפחתנו לעזוב את ברית המועצות תיבחן מחדש. אמרתי מיד שאנחנו מתנגדים לאיחוד הבקשות. אמא שלי נעלבה אמנם, אבל אנחנו ידענו שאם יאוחדו התיקים - ייתכן ונאבד את הסיכוי היחיד שלנו לצאת מברית המועצות.
התארגנו תוך ימים ספורים ואלמלא חג הפסח שעיכב אותנו - היינו בישראל תוך שבוע. עם העיכוב של פסח - לקח לנו שבועיים.
קופסאות קרטון ומזוודות - שום מטען מעבר לזה.
הרשויות דרשו תשלום תמורת וויתור על האזרחות הסובייטית. הלכתי לסניף דואר ושילמתי שבע מאות רובל עבור כל אחד מבני המשפחה. וזה היה, כמובן, סכום בלתי נתפס.
אני הייתי עסוק עדיין בענייני ציבור. לובה ארזה והתארגנה, למעשה, לבד. עשתה מעט קניות: מה שיכלה, מה שלכד את תשומת ליבה, מה שיכולנו להרשות לעצמנו.
כאשר המזוודות נלקחו למכס בערב שלפני הטיסה שלנו, והמוכס פתח את המזוודה - הוא ראה את פיג'מות ישנות של הילדים ואיבד עניין בבדיקה. הוא לא גילה את מה שלובה, תוך נטילת סיכון, הניחה מתחת לפיג'מות: היא החביאה במזוודה את ציוריי - שנחשבו חפצי אומנות אסורים לייצוא, וספרי קודש ישנים שגם אותם לא ניתן היה להוציא מהמדינה. עבורי זו הייתה עזרה גדולה. כל חיי נהניתי מפירות הנחישות שלה. לובה, מצידה, אהבה מאוד את הציורים, הם היו תלויים בביתנו בארץ.
בבוקר, במונית לשדה התעופה שרמטייבו, חלפנו על פני הבית בטגאנקה, שבו גרה לובה בילדותה. היא אמרה: "זה הבית שבו גרתי".