ב-2005 החליט אריאל שרון, ראש ממשלה ולשעבר גיבור מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, להציל את עצמו ממשפט פלילי על ידי מחווה לשמאל, ששלט במערכת המשפט ובמוקדי כוח נוספים. הוא החליט להגשים את חלומו הוותיק של השמאל להיפטר מהיישובים היהודיים ביהודה שומרון ועזה. קודם כל הוחלט על פינוי בכוח של תושבי רצועת עזה וצפון השומרון.

בישראל החל מאבק אינטנסיבי: הפגנות, חסימת כבישים, ובמקביל - מבצעי הסברה.

אבל השמאל, ואפילו הימין, לא הבינו לאיזו טרגדיה כל זה יוביל.

הניסיון העיקרי לעצור את מעלליה של הממשלה נעשה ביא' בתמוז (ב-18 ליולי) 2005. התארגנה צעדה המונית במטרה להגיע לגוש קטיף ולשהות בו על מנת למנוע את פינוי התושבים, בצעדה השתתפו יותר מארבעים אלף איש.

לובה אמרה שאנחנו לצעדה. קצת הופתעתי: היא, עם הבריאות שלה... אבל ארזנו ויצאנו.

בשלב כלשהו חיילים חסמו לנו את הדרך. אפשר היה לחמוק מפניהם ולהמשיך לכיוון גוש קטיף בחושך - בכוחות עצמנו. זה מה שהצעתי לעשות. אבל לובה אמרה שיש טעם ללכת רק עם כולם. אדם בודד לא ישנה כלום.

הגענו לאזור היישוב כפר מימון והיינו אמורים ללון ליד היישוב. היו שם אוהלים. אנחנו, למיטב זכרוני, ישנו מתחת לשמים הפתוחים. שם פגשנו אם הבן שלנו יונתן בן ה-18, שהשתתף גם הוא בצעדה יחד עם תלמידי הישיבה שבה למד באותו זמן.

בבוקר התברר שה"מוסדות המארגנים", בשיתוף פעולה עם המממשלה,הונו את הציבור. מישהו התחיל לצעוק במגפונים משהו בסגנון: "בואו לתוך כפר מימון. הממשלה מתכננת לפזר את ההפגנה בכח, ועלול לקרות אסון. רק בתוך היישוב אפשר יהיה להימנע מזה". אנשים האמינו למה ששמעו והתחילו לעבור לתוך כפר מימון - שהיה תחום בגדרות. גם אנחנו נכנסנו לתחומי הכפר יחד עם כולם, למרות הספקות.

ההמשך ידוע: מנהיגים מושחתים החזיקו את האנשים בתחומי כפר מימון שלושה ימים -  עד יום חמישי. המטרה הייתה: להשיג שליטה על הציבור ולהתיש אותו, ולהכשיל את הצעדה לגוש קטיף. ביום חמישי נעשה "ניסיון" לצעוד לגוש קטיף - שהיה למעשה אחיזת עיניים.

גם אנחנו הלכנו יחד עם כולם. כשעוד האמנו שנגיע לגוש קטיף - התחושה הייתה שהים נבקע. פתאום, אמרתי ללובה שאנחנו הולכים, משום מה, בכיוון ההפוך מהשער המוביל לכביש לגוש קטיף. היא לא האמינה לי. אבל כשהתברר שרימו אותנו, שמצעידים את האנשים לחינם לכוון הלא מכון - התחושה הייתה של גועל, פשוטו כמשמעו, והרצון היחיד שלנו היה לחזור הביתה. מצאנו את הרכב שלנו, ונסענו משם.

אחיזת העיניים של "המנהיגים" הייתה נרחבת. בלילה הקודם הוצאו צעירים מהישיבות, כביכול כדי להתגנב בחשאי לגוש קטיף. אבל אחרי שלושה קיומטרים של צעידה בחולות, המדריך נעלם אחרי שלושים קילומטרים צעדה, נעלם והשאיר את החבר'ה בשדה פתוח. הם חזרו בכוחות עצמם לכפר מימון.

לובה זכרה את הרבנים עם הווסטים הכתומים על שצעדו בכפר מימון, והשותה אותם לקומוניסטים, חבריו לנשק של לנין. בין הרבנים הללו היה גם שכן שלנו, שלא אזכיר כאן את שמו. הוא עדיין לא מבין שהיה שותף לפשע.