עליה
הפתעה חיכתה לנו בשדה התעופה.
ברגע מסוים, ביקש ממני קצין המכס את כרטיסים, ואז לקח אותם ואמר: "אתם לא טסים לשום מקום". ביקשתי ליצור קשר עם הקונסוליה הישראלית בשגרירות הולנד. קצין המכס ענה: "הסיפון הרומני ימריא (כלומר: המטוס שעליו היינו אמורים לעלות), ואחר כך אתה תהיו בקשר עם הקונסוליה".
הבנתי שאנחנו בבעיה. עכשיו הם יקחו אותנו לאנשהו. עד שמישהו יתחיל לחפש אותנו - הכל יכול לקרות. ועשיתי מה שראיתי בתור האפשרות היחידה: התחלתי לצרוח כמו מטורף, ולהכות באגרופים על גבי ציוד שיקוף יקר בעמדת הבידוק.
תוך שלוש או ארבע דקות, ניגש אליי המוכס וזרק לי את הכרטיסים בפרצוף. הם נפלו על הרצפה. לא אמרתי לו שזו התנהגות פוגענית וכדומה. פשוט התכופפתי, הרמתי את הכרטיסים והצטרפנו לתור בשער העלייה למטוס.
הקישור בין הטיסות היה ברומניה - מדינה שבאותו זמן הייתה במצב של קריסה-למחצה. היה לילה. יונתן ברח איכשהו ונעלם לנו. דאגנו מאוד, חיפשנו אותו. מצאתי אותו בקומה השנייה, באיזו חנות.
ואז עלינו למטוס של אל על. במטוס דיברו עברית! משהו השתנה מהיסוד בחיים הגענו לנמל התעופה בן גוריון בלילה. לובה הייתה המומה מהכוכבים והדקלים בנמל התעופה בן גוריון.
את פנינו קיבלה גילת - חברתנו, שביקרה אותנו במוסקבה מספר פעמים. הדברים שלנו נלקחו למלון "רמת תמיר", והיא לקחה אותנו אל המלון ברכב שלה. היא אמרה בחדווה: "ירושלים - הרים סביב לה, וה' סביב לעמו".
מלון "רמת תמיר" היה בשבילנו כמו גן עדן. חדר אחד - לזה כבר היינו רגילים. ארוחות במסעדה.
במלון ביקרו אותנו המון אנשים - גם מכרים מהעבר וגם זרים גמורים.
מצאנו דירה ברמות ד'.
זה היה אזור "חרדי", כמו מאה שערים, במובנים מסוימים היו שם חומרות רבות אפילו יותר. קיבלו אותנו יפה. שכנים הזמינו אותנו לשבתות, נתנו מתנות. עדיין, אורח החיים וסגנון ההתנהלות של הסביבה היו קשים לנו - זה לא היה סגנון החיים שלנו. למשל, שכן לבוש שחורים יכול היה, כשפגש את לובה במדרגות, להיצמד לקיר ולכסות את עיניו בכף ידו - עד שלובה תעבור. קשה היה לנו שסמלי המדינה נחשבו "מוקצים" ויום העצמאות - "חג של חילונים". הרגשנו שייכות גדולה הן לתורה והן למדינה ולערכים ציוניים.
אבל הבעיה העיקרית שלנו התגלתה בסוגיית החינוך של הילדים.
מרים למדה בבית ספר "בית יעקב". היא השתלבה מהר בחברת הבנות. העברית שלה הייתה די טובה כבר מההתחלה. היא פיתחה קשרים חברתיים - דבר שהיה חסר לה מאד בעבר ואפילו מצאה כמה חברות.
בבית הספר היא חגגה בת מצווה, כשאנחנו עצמנו עוד לא הבנו את חשיבות האירוע ולא ערכנו לה מסיבה.
אבל רמת הלימודים נראתה מוזרה ללובה. הפריע לה (ואף נחרט בזיכרונה לשנים רבות) שבבית יעקב, כששואלים שאלות, מכתיבים מיד תשובות, שאותן צריך ללמוד בעל פה. שינון ולא חשיבה.
מיכל הלכה לגן והשתלבה גם היא די טוב.
והבעיה האמיתית של החברה שבה חיינו אז התגלתה כשיוניק הלך ל"חיידר" בגיל שלוש. לובה השתכנעה שכך צריך, ושלחה אותו ללמוד ב"חיידר". ביום השני התברר שהשהות שם בלתי אפשרית. רמת הניקיון במקום הייתה גרועה. ילדים הסתובבו במכנסיים רטובים, אף אחד לא החליף להם בגדים כשהיה צורך ולא הזכיר להם לגשת לשירותים. איך אפשר ללמד תורה כשהמכנסיים רטובים והילדים מוזנחים?
אני עצמי התחלתי ללמוד בישיבת "שבות עמי". רציתי להתקדם בלימוד הקלאסי של הגמרא והשולחן ערוך. אבל התברר שלישיבה יש פוליטיקה פנימית משלה, תככים ומאבקי שליטה. המקום הזה יכול להיות לי מקלט זמני בלבד, ולא פתרון קבע.
במקביל, התחלתי לעבוד ב"מכון שטיינזלץ": עסקתי בתרגום הספר "מדריך לתלמוד", ולאחר מכן תרגמתי גם את מסכת "בבא מציעא". קיבלתי מחשב ביתי - דבר נדיר באותה תקופה.
כאשר לא נמצא עורך מתאים - לובה לקחה על עצמה את עריכת ה"מדריך לתלמוד" ולאחר מכן את עריכת הטקסט התלמודי שתרגמתי מ"בבא מציעא".
עד היום עבודתה של לובה זוכה להתפעלות מצד קוראים ולומדים רבים.
עם הזמן, נעשה ברור לנו יותר ויותר שצריך למצוא מוצא מסביבת החיים הנוכחית שלנו. אבל איך? לא ידענו ולא הכרנו כלום. במשך עשר שנים של סירוב, לא אספנו שום מידע על החברה הישראלית, היינו עסוקים אך ורק בניסיונות לצאת מברית המועצות.
איכשהו שמעתי על יישובים באזור ירושלים. לובה התנגדה בהתחלה, היא נרתעה מחיים מחוץ לעיר. כמעט ולא הבנו את הצד האידיאולוגי של החיים בהתנחלויות, וזה לא היה שיקול בבחירת מקום מגורים - לפחות לא מההתחלה.
אני לא זוכר איך ולמה, הגיעו אלינו יפה וחיים מקובסקי מהישוב נווה דניאל. בנווה דניאל גר סשה לוקצקי, גם הוא מסורב עליה ממוסקבה, חב"דניק. אולי הוא כיוון אותם אלינו בזמן שהם חיפשו אנשים.
השיחה עם משפחת מקובסקי הייתה מאוד נעימה.
החלטנו לבחון אפשרות של מגורים ביישוב.
הגענו להתארח בנווה דניאל בפעם הראשונה בשבת חורפית. ההר היה מכוסה ערפל והקור חדר לעצמות. הקרוון שהתארחנו בו במשך השבת חומם על ידי תנור נפט. לא ידענו שצריך לפתוח את החלון בלילה, ישנו עם חלונות סגורים ותנור נפט, בבוקר היה לנו כאב ראש איום.
כן, האווירה ביישוב הייתה נפלאה, אבל פחדנו שלא נשרוד. נווה דניאל כללה אז שני בתים ושלושים וחמישה קרוואנים. האוטובוסים לא נכנסו ליישוב. הפסקות חשמל היו דבר שבשגרה. החלטנו שלא נצליח "לסחוב" אורח חיים כזה.
לקח לנו עוד שישה חודשים עד שהסכמנו לנסות שוב.בלי מכונית, עם הלב החולה של לובה.
הרב פוקס, רב השכונה שלנו, שאל אותי אם אנחנו עוברים דירה מסיבות אידיאולוגיות. עניתי שלא - רק בגלל שיקולי עלות הדיור.
עברנו דירה.
הגענו בשעת ערב מאוחרת במשאית שהכילה את כל החפצים הפשוטים שלנו. כל השכנים העתידיים שלנו עזרו לפרוק את המשאית, בשנייה אחת הרכיבו ארון, חיברו את מכונת הכביסה, ופרק חיים חדש החל בקרוואן תחת המספר הלא ייחודי בעליל 620.
בזמן שהדברים שלנו עברו מהמשאית לחדרים, ניגש אלי גבר כבן ארבעים, גבוה, שמנמן, מעט צולע על רגלו הימנית. הוא שאל אותי אם אני מכיר מסורב עלייה מלנינגרד בשם משקוב. קצת נעלבתי, ואמרתי באירוניה שהכרתי כמה יהודים הנושאים את שם המשפחה משקוב במקומות שונים בעולם, אבל מסורב העלייה משקוב היה רק במוסקבה, וזה הייתי אני. השכן החדש שלי הסתכל עליי בבאי אמון והלך בלי לומר דבר.
בבוקר נשמעה דפיקה בדלת - אישה עמדה בפתח עם עוגה בידיה. לאחר שהציגה את עצמה ובירכה אותנו על הגעתנו, היא הושיטה ללובה פיסת נייר שעליה כתובת ושאלה אם אנחנו מכירים את האנשים שגרו בכתובת הזו.
זו הייתה הכתובת שלנו במוסקבה. אסתר הייתה זו שעמדה ליד הדלת. משפחתה עברה לנווה דניאל שלושה חודשים לפנינו.
מה מדהים בסיפור הזה? לא קיבלנו מכתבים בבברית המועצות, במשך שש שנים: כל המכתבים שכתבו לנו התומכים שלנו מחו"ל נעלמו בדרך. בשלב מסוים ביקשתי מהמבקרים שרצו לכתוב לנו או למסור את הכתובת שלנו לאחרים - לכתוב על המעטפות: "אם המכתב הזה לא יימסר לנמען - ממשלת ארה"ב (או קנדה, או אנגליה) תפתח בחקירה. אף אחד לא כתב את המשפט הזה על המעטפה - כנראה כולם חשבו שזו שטות. חוץ ממשפחת קפלין, שלקחה את ההמלצה שלי ברצינות. ובאמת - רק המכתבים שלהם הגיעו.
כמובן, לובה רצה והביאה את אותו מכתב יקר ש"ממשלת קנדה הולכת לחפש"... הקרוואנים שלנו, כך התברר, עמדו זה מול זה, וגם בנינו בתים על חלקות סמוכות.
הקראוון שלנו דלף ללא רחמים. היה צריך להביא מצרכים מירושלים. האוטובוס לא עלה במעלה ההר של נווה דניאל, שהיה כמעט בלתי עביר לתחבורה. צריך היה לסחוב את המצרכים מהשוק בירושלים (שם הם היו זולים יותר) ולעלות עם המון שקיות ניילון את המדרון. בעיר לובה בכלל לא נסעה באוטובוס, אלא סחבה הכל בעצמה ברחבי העיר כדי לחסוך כמה שקלים. כמובן שדאגתי לה. אני עבדתי, לרוב לובה טיפלה בכל ענייני הבית.
ודבר נוסף - נסענו אז דרך העיר בית לחם. אבנים נזרקו לעבר המכוניות והאוטובוסים לא אחת.
ובכל זאת - את כל האתגרים קיבלנו אם לא בשמחה אז לפחות בנכונות, כי התברר לנו שכאן מדובר במאבק על ארץ ישראל, שלהפתעתנו לא הסתיים ביום הראשון להגעתנו למולדת.
התחלתי לעבוד באוניברסיטת בר אילן, באוניברסיטת הר הצופים, לימדתי קורסים שונים ברבנות. עבדתי בישיבת "מכון מאיר". יוסף מנדלביץ' וזאב סולטנוביץ' עזרו לי מאד במציאת עבודה. בבית, המשכנו לעבוד על התלמוד של שטיינזלץ. כתבתי גם עבור העיתון "נדליה" (השבוע), עבור המגזין "אלף". לובה ערכה כל מה שכתבתי - בנוסף לכל שאר הדברים שעשתה.
ביישוב האווירה הייתה חמה, ולאחר זמן קצר כבר לא יכולנו לדמיין לעצמנו חיים אחרים.
התגייסתי לצבא, כי לובה הסבירה לי את חשיבות העניין. הייתי כל כך עסוק בחיפוש רוחני, שלא הבנתי בעצמי ששירות צבאי הוא הבסיס לקיומנו בארץ ישראל. כשגייסו אותי הייתי בן שלושים ותשע. עברתי שלושה חודשי הכשרה, ולאחר מכן שירתתי במילואים חודש בשנה - במשך שתים עשרה שנה.
כשהייתי בצבא לובה הייתה לבד בבית עם הילדים ועם הקניות. היא לא אהבה לבקש עזרה - תמיד הסתדרה איכשהו בעצמה.
משנת 1991 עבדתי ברדיו "רקע" (רשת קליטת עלייה - תחנת רדיו שמטרתה קליטת עולים). התחנה הוקמה על ידי זבולון המר ז"ל במטרה שיהיה ברדיו ערוץ דתי בשפה הרוסית שיובל על ידי יוסף מנדלביץ'. התוכנית שלי זכתה להצלחה רבה. אחרי זמן מה, נשארתי לבד מכל חבריי - כל השאר פוטרו בשקט בגלל דעות "ימניות מדי". אני המשכתי לשדר והרייטינג של התכנית היה גבוה עד לשלב מסוים שבו פוטרתי גם אני.
כעבור ארבע שנים קיבלנו אישורי בנייה. רצינו מאד לבנות את הבית שלנו "בעבודה עברית", אבל לצערנו לאורך כל הדרך נתקלנו בבעלי מקצוע שלא עשו עבודה טובה או לא היו ישרים. שכרנו מנהל עבודה ערבי.
לובה תכננה את הבית בעצמה. רצינו לבנות בזול, טרק דבר אחד הרשינו לעצמנו: סלון חצי עגול בעל שישה חלונות - עיצוב מקורי של לובה, שגם שרטטה הכל בעצמה. לצערנו, העיצוב של לובה הועתק לבתים אחרים - בקיצור, נחשפנו לצד הפחות נעים של המציאות הישראלית. באמצע הבנייה החלפנו מנהל עבודה. בשלב מסוים גילה לובה שבעמודי התמך אין כמעט בטון אלא חצץ מכוסה במעט בטון. מנהל העבודה ניסה לחסוך חומרים וימי עבודה... אם לובה לא הייתה מגלה את התרמית ולא הייתה דורשת לצקת את העמודים כראוי - הבית היה מתמוטט לנו על הראש.
אלו חלק מהתלאות שעברנו - חוסר היושר היה מאכזב ובלתי צפוי. זו הייתה הנקודה שבה הבנו שלמרות כל התקוות והציפייה - אנחנו לא בגן עדן. זה היה גילוי עצוב.
הבנייה ארכה שנתיים. הבית נבנה. עברנו לגור בו. בשלב מסוים לובה אמרה: "קירות הבית עבים מדי". כשגרנו בקראוון - היינו קרובים יותר לטבע, הכל איכשהו נראה פשוט יותר, כולל היחסים בין השכנים. אבל הבית, כמובן, היה נוח. שלוש שנים חיינו ללא חימום, כי לא היה לנו כסף להתקין הסקה. בחורף התעטפנו בשמיכות, ישבנו ליד המחשב ועבדנו.
באותם שנים עבדנו על תרגום מאנגלית של הפירוש לתורה מאת הרב הרץ, לשעבר הרב הראשי לאנגליה, המכונה "חומש סונצ'ינו" (על שם ההוצאה שהוציאה אותה).
מזמין התרגום היה מיכאל גרינברג, בעל ההוצאה "גשרים". אני תרגמתי, לובה ערכה. הודות לתקשורת טובה עם מיכאל ניתן היה להוסיף הסברים לפירוש, לעשות בו סדר ולהרחיב את הטקסטים באמצעות פירושים נוספים. לפני ההפטרות שהיו כלולות במהדורת "סונצ'ינו", כתבנו ביוגרפיות קצרות של כל אחד מהנביאים. כתוצאה מעבודנו היסודית והמורחבת מכר הספר 100,000 עותקים.
